בש"מ 2571/04 נופים חברה לבנין השקעות ופיתוח בע"מ ואח' נ. עיריית הרצליה

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור, בנימוק שב"כ המבקשת לא היה מודע לכך שהמועד להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית הוא שלושים יום, ולא ארבעים וחמישה יום כמקובל בהליכים אזרחיים אחרים. הבקשה נתמכת בתצהירו של עורך הדין המסביר את הטעות. כן נאמר בתצהיר כי המשיבות המהותיות בתיק, משיבות 1 ו-2, היו מודעות לכוונת המבקשת להגיש ערעור כיון שבא כוחה הודיע על כך כאשר ביקש עיכוב ביצוע של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. על כך משיבים המשיבים כי לאחר שעבר המועד להגשת הערעור וזה לא הוגש, סברו כי המבקשת חזרה בה מכוונותיה לערער. עוד טוענים המשיבים כי על פי פסיקת בית המשפט במקרים שונים אין מקום להארכת המועד.

בשנים האחרונות חל ריכוך של ההלכה הנוקשה בסוגיית הארכת מועדים מחמת טעות. כך בעניין 9073/01, יהודית פרנקו-סידי נגד הרשות מוסמכת לפי חוק רדיפות הנאצים, תק-על 2002 (1), 746; בש"א 6708/00, יוסף אהרן נגד אהרן אמנון, פ"ד נ"ד (4) 402, ועוד, והדברים ידועים. יש לבחון, איפוא, את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

בנוגע למועד שנקבע להגשת ערעור על פסקי דין בעתירות מינהליות, הבעתי בעבר את דעתי לפיה עצם השינוי עשוי להוות עילה להארכת המועד, במקרים מתאימים, ולפני שהפך השינוי לנחלת הכלל (בש"א 9356/00, פסח ניסנוב ואח' נגד טען מרכזים בע"מ ואח', תק-על 2001 (2) 1269; בר"מ 2607/01, אי. סי. איי טלקום בע"מ נגד משרד האוצר, תק-על 2001 (2) 1634). אמנם מאז נכנסו לתקפן תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2001, חלפו כשלוש שנים, המהוות פרק זמן ניכר, כך שהנטל על המבקשת גבוה יותר מאשר היה לפני שנתיים או שלוש שנים. אולם תהליך ההטמעה של הוראות שהיו כה מושרשות בעבר אורך זמן. לפיכך נראה לי כי יש מקום לדון בבקשה לגופה, כאשר התרופה למחדלי המבקשת יכולה להיות על ידי חיובה בהוצאות.

כאמור, המבקשת הגישה בקשה מנומקת ומבוססת עובדתית. היא ציינה כי כוונתה להגיש את הערעור היתה ידועה למשיבות. אמנם המשיבים טענו כי עם חלוף המועד סברו כי המבקשת חזרה בה מכוונתה, אולם משקלה של טענה זו מוגבל. שכן גם כאשר מוגש ערעור, קורה לעיתים שעוברים מספר ימים עד השלמת תהליכי המצאתו לצד שכנגד. כך שהמשיבים לא יכלו להניח, מיד עם חלוף המועד, כי הערעור לא הוגש, אלא אם ערכו בירור וקיבלו תשובה מפורשת. מאחר שלא נטען כי נערך בירור כזה, הרי שלמשיבים לא קמה, עדיין, אותה "מעין חסינות", הזכות שלא להיות מוטרדים עוד בהליכי ערעור.

קיימים, איפוא, נימוקים התומכים בהארכת המועד להגשת הערעור. עם זאת, הנימוק המרכזי בגינו החלטתי להיעתר לבקשה נוגע לשאלת סיכויי הערעור: אחד הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי הוא העובדה שהמבקשת 1 נמחקה מן הרישום אצל רשם החברות, ובמועד הדיון לא היתה קיימת ועל פי התרשמותו של בית המשפט אף לא נעשו הפעולות הנדרשות על מנת לחדש את רישומה. אולם בעת שבקשה זו היתה תלויה ועומדת הוגשה הודעת המבקשת לפיה חודש רישומה ועתה היא רשומה בפנקס רשם החברות כחברה קיימת לכל דבר ועניין. נראה, איפוא, כי נוכח שינוי עובדתי זה יתכן שיחול שינוי בתוצאות ההליך.

נוכח כל האמור החלטתי לקבל את הבקשה להארכת המועד ולאפשר הגשת ערעור תוך חמישה ימים. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 1, 2 יחד בסך 5,000 ₪.