בש"מ 9621/10 רפאל צ'קרוב עו"ד נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות"

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כב' השופט ש' שילה). במסגרת פסק-הדין האמור, אושר הסכם פשרה בין המשיבים 3-4 (בעלי מקרקעין ביישוב בהקמה "אירוס") לבין המשיבות 1-2 בעניין תשלום היטל השבחה. מגיש הבקשה להארכת מועד, עו"ד צ'קרוב (להלן: המבקש ), לא היה צד פורמאלי להליך שהתקיים בבית-המשפט לעניינים מנהליים. אמנם, המבקש הגיש בשעתו בקשה להצטרף להליך האמור. עם זאת, אין חולק כי בקשה זו לא הוכרעה על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים. בבקשה שלפניי טוען המבקש כי ברצונו להגיש ערעור על פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה, בטענה כי מדובר בהסכם בלתי חוקי שקיבל תוקף של פסק-דין. עוד טוען המבקש כי לא היה באפשרותו להגיש את ההליך הערעורי במועדו עקב מצבו הבריאותי, ולפיכך הוא עותר באיחור לקבלת אורכה להגשת ערעור מטעמו.

2.

ביום 30.12.2010 נתתי החלטתי לפיה בטרם אדרש לסוגית הארכת המועד להגשת ערעור, מתעוררת שאלה מקדמית האמנם קיימת בידי המבקש זכות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. באותה החלטה ציינתי כי אמות-המידה להגשת ערעור על-ידי מי שלא היה צד פורמאלי להליך דלמטה נקבעו בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670 (1991) (וראו גם: בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה , פ"ד נב(3) 721, 729-730 (1998); בש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים בע"מ נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם, 4.5.2000); בש"א 1675/09 צ'רנוי נ' אלומניום אחזקות בע"מ (לא פורסם, 18.5.2009)). בהתאם לאמות-מידה אלה, יש להראות כי התקיים הליך בעניינו של המבקש באופן שהלה היה בבחינת "בעל דין בפועל", אף אם לא היה צד פורמאלי להליך שהתקיים בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים; וכן כי פסק-הדין פוגע בזכות הופלדיאנית של המבקש (קרי – שפסק-הדין שינה זכויות או הטיל חובות בעניינו אישית). עוד יש להראות כי המבקש לא השתהה ולא החמיץ את השעה להפוך לבעל-דין בערכאה הקודמת. ציינתי כי בנסיבות בהן לא התקיימו מכלול הדרישות האמורות, הרי מי שלא היה בעל-דין בערכאה הדיונית, אינו רשאי להגיש ערעור, להבדיל מהגשת תביעה עצמאית לביטול פסק-הדין או לקבלת סעד הצהרתי לפיו פסק-הדין אינו בר-ביצוע כלפיו (ראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 805 (מהדורה שביעית, 1995)).

בהתחשב באמות-המידה האמורות, ביקשתי מהמבקש להודיע האם הוא עומד על בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור. מתגובתו של המבקש מיום 13.1.2011 עולה כי הוא מוסיף לעמוד על בקשתו. המשיבים מתנגדים לבקשה.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, מן הטעם שלמבקש לא נתונה זכות ערעור על פסק-הדין נשוא הבקשה.

המבקש - עורך-דין במקצועו - ייצג בעבר חלק מבעלי-מקרקעין הנכללים בגדר המשיבים 3-4, בתביעות פיצויים שהגיש בשמם לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. מאוחר יותר, הגישו המשיבים 3-4 באמצעות בא-כוחם הנוכחי, שתי עתירות מנהליות לבית-המשפט המחוזי בעניין שיעור היטל ההשבחה – הן העתירות נשוא ההליך שבכותרת. בין המשיבים 3-4 והמשיבות 1-2 התגבש הסכם פשרה בהמלצת בית-המשפט קמא. כחלק מתנאיו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, ויתרו המשיבים 3-4 על תביעות הפיצויים שהמבקש הגיש בשמם בשעתו. יוער כי בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים נקבע כי ככל שבעלי-הדין יודיעו בתוך 90 יום על בעלי זכויות נוספים המבקשים להצטרף להסדר הפשרה האמור, יאושר הדבר בהסכמה. אין חולק כי המבקש מייצג כיום בעלי-מקרקעין אחרים במתחם הרלוונטי ביישוב "אירוס", בתביעות פיצויים נגד המשיבות 1-2. לכאורה, האפשרות להצטרף להסכם הפשרה הנדון תוך ויתור על תביעות הפיצויים, חלה גם על בעלי-המקרקעין האמורים. זאת ועוד; לא נעלמו מעיניי טענות המבקש בנוגע לניסיונו ולמומחיותו הנטענת בסוגיות הקשורות למתחם המקרקעין נשוא הסכם הפשרה, והעניין המקצועי שיש למבקש בסוגיות אלה. ואולם בכל אלה אין כדי להקים למבקש זכות לערער על פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה הנדון, וזאת בהתאם לאמות-המידה עליהן עמדתי לעיל: ראשית , פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לא פגע בזכות הופלדיאנית של המבקש, שכן פסק-הדין לא שינה זכויות או הטיל חובות בעניינו. העובדה כי המשיבים 3-4 היו בחלקם לקוחותיו של המבקש בעבר, ובחרו לוותר במסגרת הסכם הפשרה על תביעת הפיצויים שהמבקש הגיש מטעמם, אין בה כדי להקים למבקש זכות ערעור, בהעדר זהוּת בין בעלי-הזכויות לבין מי שייצג אותם בעבר אך אינו מייצגם עוד. בהקשר זה יצוין כי פגיעה באינטרס גרידא - להבדיל מזכות מוקנית - של המבקש, אינה יכולה להקנות לו זכות ערעור (ראו: בג"צ 188/96 צירינסקי הנ"ל, בעמ' 742). עוד יודגש כי העובדה שבפסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים נפתחה אפשרות לבעלי-מקרקעין נוספים במתחם הרלוונטי להצטרף בהסכמה להסדר הפשרה שאושר, אין בה כדי לחייב את לקוחותיו של המבקש, הרשאים לבחור שלא להצטרף להסדר הפשרה ולהוסיף לנהל את תביעות הפיצויים מטעמם באמצעות המבקש. בהתחשב בכל אלה, לא שוכנעתי כי נפגעה זכות הופלדיאנית של המבקש המקנה לו זכות ערעור על פסק-הדין נשוא הבקשה. שנית , ספק בעיניי אם המבקש היווה "בעל דין בפועל" בהליך שהתקיים בבית-המשפט לעניינים מנהליים. אמנם, המבקש ביקש להצטרף להליך האמור. עם זאת, בקשת ההצטרפות מעולם לא הוכרעה, ובית-המשפט קמא אף ראה ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה בין בעלי-הדין הפורמאליים להליך (המשיבים 1-4) בלא לבקש את עמדת המבקש. קיים קושי לראות במבקש "בעל-דין בפועל" בנוגע להליך שהתקיים בבית-המשפט לעניינים מנהליים, בהעדר "הליך נוסף" או "משפט נילווה" שהכריע בעניינו (ראו: בג"צ 188/96 צירינסקי הנ"ל, בעמ' 729).

אשר על כן, ובהתחשב במכלול הטעמים האמורים, באתי למסקנה כי אין בידי המבקש זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. מטעם זה, אין מקום להיעתר לבקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת ערעור כאמור (ראו והשוו: בש"א 1675/09 צ'רנוי הנ"ל). בסיום הדברים אעיר כי אין במסקנה אליה הגעתי, כדי להביע עמדה בנוגע לטענות המבקש בדבר חוסר החוקיוּת של הסדר הפשרה שאושר בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. כל שנקבע בהחלטתי הוא כי הליך ערעורי מטעם המבקש אינו מסגרת דיונית אפשרית לבירור טענותיו.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיבים 1-2 והמשיבים 3-4 בהליך שלפניי בסך 2,000 ש"ח לכל קבוצת משיבים (4,000 ש"ח בסך-הכל).