בש"פ 10178/02 חודיק רודולף נ. מדינת ישראל

בגין האשמתו בשתי עבירות של סחר בבני-אדם הורה בית המשפט המחוזי, כבקשת המאשימה לפניו, לעצור את העורר עד תום בירור משפטו. מכאן הערר שלפניי.

העורר, תושב חיפה כבן 62, מואשם בכך כי בסוף חודש אוגוסט 2002 קנה מאלמוני, בשותפות עם אחד מיכאל בורדמן, אחת ילנה, לשם העסקתה בזנות, בתמורה לסך 5,000 דולר של ארצות הברית. להלן נטען כי ביום 5.9.02 מכרו העורר ובורדמן את ילנה הנ"ל, בתמורה לסך 23,600 ₪, לסוכנת משטרה סמויה. בית המשפט המחוזי קבע כי להאשמתו של העורר במעשים המתוארים מצויה תשתית ראייתית לכאורית וכי בשל המסוכנות הטבועה בעבירות מסוג זה, והחשש שאם ישוחרר ממעצר עלול העורר לשבש מהלכי משפט, לא ניתן להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר.

עיקר המחלוקת בערר שלפניי התמקד בשאלת קיומן של ראיות מספיקות לכאורה להאשמתו של העורר. שקלתי את טענות הפרקליטים, וכן עיינתי בעצמי בראיות העיקריות המצויות בידי התביעה. מסקנתי היא, כי להאשמתו של העורר אכן מצויות ראיות לכאורה, אלא שהראיות המצויות אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצר עד תום ההליכים.

הראיות המרכזיות שעשויות היו, לכאורה, לבסס היטב את האשמתו של העורר הן העדות שנגבתה בשלב החקירה מפי ילנה, היא הבחורה שכלפיה, לפי הנטען, בוצעו העבירות, וכן עדותו של מיכאל בורדמן, מי שלפי הנטען היה שותפו של העורר בביצוע העבירות ואשר באימרתו בחקירה (כך עולה מהחלטתה של השופטת המלומדת) הפליל את העורר בפרשת המעשים שיוחסו לשניהם. דא עקא, שזה חודשים אחדים שהמשטרה איבדה כל קשר עם בורדמן, שככל הנראה הצליח להימלט ולהסתתר, וכן איבדה את הקשר עם ילנה, שברחה מן המשמורת שבה הייתה נתונה ועד כה לא הצליחה המשטרה לאתרה. נראה לי כי לפחות לעת הזאת יש להניח לטובת העורר, כי סיכוייה של התביעה להסתמך במשפטו על עדויותיהם של ילנה ובורדמן אינם ממשיים.

באת-כוח המשיבה טענה שדי בראיות האחרות המצויות בידי התביעה כדי לבסס לכאורה את האשמתו של העורר. לטענה זו אני מסכים, אך כפי שציינתי, הראיות הללו אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצר. טענת העורר בחקירתו הייתה כי הלווה לבורדמן סך 5,000 דולר ורק בדיעבד התברר לו שבורדמן השתמש בכספו למימון העסקה הפלילית שבה קנה את ילנה. לטענת העורר הוא לא היה שותף לעסקת הקנייה, וכאשר התבררו לו העובדות דרש מבורדמן להחזיר לו את כספו. לנוכח דרישה זו הציע ברודמן את ילנה למכירה, למי שבדיעבד התברר שהייתה סוכנת סמויה של המשטרה. הוא עצמו אכן נכח במעמד שבו העביר בורדמן את ילנה לרשותה של הסוכנת, אך לטענתו בא לשם רק במטרה לקבל מידי בורדמן את כספו ולא היה לו חלק בעסקה שנקשרה עם הסוכנת על-ידי בורדמן לבדו.

גרסה זו על פניה אינה משכנעת: ראשית, לנוכח אמירות מסוימות של העורר בשיחתו המוקלטת עם החוקרים, שניתן לראות בהן משום ראשית הודיה; ושנית, לאור עדותו המצויה של אחד לאוניד בורשטיין, ממנה עולה כי העורר היה מוכר לו – ובתור שכזה אף הציג אותו בהזדמנות אחת בפני סוכנת המשטרה – כמי שעסק בהפעלת נערות ליווי על-פי הזמנותיהם של לקוחות. ואולם מאידך, בחינת עדותה בחקירה של הסוכנת הסמויה מעלה, כי כל מגעיה בנושא העסקה שבמסגרתה הועברה ילנה לחזקתה, נוהלו בינה לבין בורדמן לבדו. העורר, ועל-כך אין מחלוקת, המתין ביחד עם ילנה במונית שבה נסעו ביחד עם בורדמן לבית קפה, שבו נועדו בורדמן והסוכנת לבדם. רק משסיכמו את פרטי העסקה, והסוכנת מסרה לידי בורדמן את התמורה במזומנים, טילפן בורדמן לעורר, ואז בא העורר ביחד עם ילנה לבית הקפה. גם במעמד זה היה העורר פסיבי לחלוטין, ורק לאחר שילנה נמסרה לידי הסוכנת, נצפה על-ידי המשטרה כשהוא מקבל כסף מבורדמן. לסיכום ניתן לומר, כי יש נגד העורר ראיות חזקות למדי למעורבות בפעילות הנוגעת להפעלת נשים למטרות זנות, ואולם בראיות לכאורה המצויות להאשמתו בשתי העבירות הספציפיות המיוחסות לו בכתב האישום אין תשתית נסיבתית מוצקה במידה מספקת להצדקת מעצר.

נתתי דעתי לסיכונים הכרוכים בשחרורו של העורר: עיקר החשש הוא שייצור קשר עם בורדמן או עם ילנה, בניסיון לשבש את מהלכי משפטו ואת סיכויי התביעה לאתר עדים אלה ולהסתמך על עדויותיהם. דומה כי גם החשש להימלטות מן הדין איננו מבוטל. אך נראה לי כי בנסיבות העניין אין די בחששות אלה, שלכאורה ניתן למתן אותם בהטלת ערובות ומגבלות מתאימות כתנאים לשחרורו, כדי להצדיק את החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים. לא למותר להוסיף כי על-פי לוח הזמנים שקבע בית המשפט המחוזי לניהולו של המשפט – ולכך הסכימה בהגינותה גם באת-כוח המדינה – אין סיכוי ממשי שמשפטו של העורר יוכל להסתיים בתוך תשעת חודשי המעצר הראשונים.

הערר מתקבל במובן זה שההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור ומתן החלטה בתנאי הערובה והמגבלות שבהם ניתן יהיה לשחרר את העורר ממעצרו. חזקה על בית המשפט המחוזי שיועיד את המשך הדיון לפניו למועד קרוב; ועד למתן החלטה בדבר שחרורו יישאר העורר במעצר.