בש"פ 10192/01 רמזי קאסם נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט גורפינקל) בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד מזוין בחבורה ואיומים בכך שב- 8.7.01 בשעות הבוקר הגיע עם אדם נוסף שזהותו טרם נודעה לחנות מכולת בתל-אביב, שם עבד אותה עת המתלונן. תחילה רכשו השניים בירה ועזבו את המקום. כמחצית שעה לאחר מכן חזרו, העורר התקרב אל המתלונן, דרש כסף ואגב כך נטל סכין שהיתה מונחת על השולחן כאשר הוא מכוון אותה אל עבר בטנו. המתלונן מסר לידי העורר 350 ש"ח ונצטווה גם למסור פלאפון וחבילות סיגריות לשותף וזאת בעוד העורר תוקף את המתלונן פעם נוספת ודורש ממנו כסף נוסף. לפני עזיבת השניים את המקום, איים העורר על המתלונן כי יהרוג אותו אם יתקשר למשטרה.

ביום 25.7.01 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט מודריק) על מעצר העורר עד תום ההליכים, זאת לאחר שמצא כי ישנה תשתית ראיות לכאורה הבנויה מעדות המתלונן, זיהויו את העורר במסדר זיהוי תמונות, וראשית הודאות מפי העורר עצמו ומשקבע כי לאור עברו הפלילי והיות העורר אסיר ברשיון בעת בצוע העבירות, אין מקום לחלופת מעצר.

בערר לבית המשפט העליון על החלטה זו נקבע ביום 20.8.01 (על ידי כב' השופטת נאור) כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, משקיימת תשתית ראיות לכאורה, ומסוכנותו של העורר אינה מאפשרת את שחרורו. אלא שביום 26.11.01 חלה תפנית במשפט גופו כאשר המתלונן נקרא להעיד. בעדותו במשפט חזר בו מזיהויו את העורר, וטען כי הוא אינו האיש ששדד אותו. על תפנית זו שחלה במשפט ביסס העורר את בקשתו לעיון חוזר במעצרו בטענה כי חל כרסום מהותי בתשתית הראייתית המצדיק את שחרורו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט גורפינקל) דחה את הבקשה לעיון חוזר בקובעו כי לא ניתן בשלב זה לקבוע האם אמנם המתלונן חזר בו באופן אמיתי מזיהוי העורר ואכן מדובר בזיהוי קודם מוטעה או שמא מדובר במתלונן שחשש להעיד ופחדיו הם המסבירים את השינוי שחל בגרסתו. מאחר שאין מדובר, נכון לעת זו בכרסום ההופך את הקערה על פיה אלא בצורך להעריך את משמעות החזרה מגרסת הזיהוי וזאת על בית המשפט הדן בתיק לעשות, לא מצא מקום לשנות מהחלטת המעצר.

בערר על החלטה זו בפני, חוזר בא כוח העורר על הטענות שהעלה בבקשה לעיון חוזר, אשר עיקרן בכך כי הכרסום שחל בראיות אינו מותיר מקום להמשיך ולהחזיק את מרשו במעצר.

3.הערכאות הקודמות שדנו בשאלת מעצר העורר עד תום ההליכים הסיקו מחומר הראיות שהונח בתיק התביעה נכון לאותה עת כי הוא אוצר בתוכו תשתית לכאורית מספקת לצורך מעצר העורר עד תום משפטו. קביעה זו, המעוגנת הן בהחלטת הערכאה הדיונית והן בהחלטת בית המשפט העליון אינה עומדת כאן לבחינה מחודשת, כשהיא עומדת לעצמה. יוצא, איפוא, כי טענות בא כוח העורר, ככל שהן נוגעות ליחס בין ההודעות השונות שמסר העורר לאנשי המשטרה מאז קרות הארוע, ולאופן בו בוצע זיהוי העורר במשטרה, אינן ישימות עוד להליך העיון החוזר המתבקש כאן משמקומן להתברר היה בהליך המעצר עד תום ההליכים המקורי. ואכן התשתית הראייתית ככל שהיא כלולה בתיק החקירה המשטרתי קודם למשפט נותחה ונסקרה בהרחבה והוסקו לגביה מסקנות שאינן עומדות עוד לערעור.

4.אלא שכאן נטען כי עדות המתלונן כעד עיקרי במשפט ממוטטת את התשתית הראייתית ההתחלתית ובעיקר את זיהויו של העורר כעבריין בתיק זה. מצב זה על פי הנטען צריך להוביל לשחרורו. טענה זו כבדת משקל היא, אולם יש לבחון את מכלול נסיבותיו של המקרה ולשקול את כלל הנתונים הצריכים לענין כדי להסיק, נכון לעת זו, מהו משקלה האמיתי של תשתית ראיות התביעה לאחר מתן עדות המתלונן במשפט ככל שניתן להעריכה לצורך הליך המעצר, ובטרם ניתן פסק דין.

5."ראיה לכאורה להוכחת אשמה" כמשמעותה בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים הינה ראייה גולמית אשר ביחס אליה קיים סיכוי סביר שעיבודה וליבונה במשפט באמצעות חקירות ועימות עם ראיות אחרות יביאוה לכדי ראיה שתבסס את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 133, 146-7). ראייה גולמית הנושאת עמה פוטנציאל ראייתי, אינה חדלה להיות כזו מעצם קיומן של ראיות נוגדות בתיק החקירה ולעיתים אף לא משינויי גרסה העשויים להתרחש בהודעות אותו עד תביעה מרכזי ביחס למעורבות נאשם בעבירה המיוחסת לו. וכך, עשוי להיות כי עוד בטרם החל המשפט ישנה עד מרכזי את גרסתו בשאלה מהותית. בית המשפט בדונו בהליך מעצר אינו פטור מניתוח מכלול הראיות ונסיבות הענין כדי לאמוד את המשמעות הראייתית של התפנית שחלה ואת מניעיה האפשריים, במטרה להעריך את המשקל היחסי שיש לתת לגרסה המוקדמת מול הגרסה המאוחרת ככל שסימני האמת יעידו, וכפי שבהסתברות עשוי להיקבע במשפט גופו.

תהליך דומה, אף כי לא זהה, עשוי להתרחש כאשר קמה סתירה בין גרסת עד מרכזי ביחס לאשמת הנאשם כפי שניתנה בחקירה לבין גרסתו באותו ענין על דוכן העדים במשפט. אין צריך לומר כי סתירה כזו מחייבת הערכה מחודשת של תשתית הראיות הלכאורית לצורך המשך המעצר וזאת בטרם ניתנה הכרעת הדין. יש, ושינוי הגרסה עשוי להצביע, על פניו, על שקריות הגרסה ההתחלתית. אך יש ושינוי הגרסה עשוי לנבוע מסיבות ומניעים אחרים שאינם בהכרח העמדת האמת על מכונה. במצב זה מוטל על בית המשפט הדן באישום לגופו להעריך באמצעים העומדים לרשותו את היחס בין הגרסה הראשונית של העד במשטרה לבין גרסתו המאוחרת במשפט, ולקבוע, על בסיס סמני האמת הנגלים לפניו ושאר הראיות המונחות לפניו, איזו היא הגרסה הנכונה והיכן מצויה האמת. בקו דומה, מוטל גם על בית המשפט הדן בעיון חוזר במעצר לבחון, באורח לכאורי, את הראיות, על הסתירות שנתגלו בהן, במגמה להעריך בהסתברות את המשקל היחסי שיש לתת לכל אחת מגרסאות העד, תוך שקילת איכות הראיות ומשקלן הליכאורי (בש"פ 7154/01 מדינת ישראל נ' קראג'ה, תק' על 2001 (3) 1470).

6.בענייננו הונחה תשתית ראייתית התחלתית שכללה זיהוי ברור של העורר על ידי המתלונן(הודעותיו ת20/, ות21/ זיהוי בתמונות, וכן זיהוי חי של העורר ממרחק קטן של 3-2 מטר (הודעה ת22/)). לכך נתווספו ראיות שהתבססו על אמרות שונות שאמר העורר לאחר שנעצר המהוות ראשית הודייה (ראה סעיפים 6 ו7- להחלטת בית המשפט העליון בערר (בפני כב' השופטת נאור). לכך נוספת גם ראייה בעלת משקל מסוים שאינה מתיישבת באופן מלא עם אליבי של העורר לגבי מקום הימצאו בעת הארוע. כנגד כל אלה, עומדת גרסתו המאוחרת של המתלונן החוזר בו מזיהוי העורר. אולם לאורך כל עדותו במשפט וגם קודם לכן בהודעותיו במשטרה עולה בבירור כי הוא פוחד מן העורר פחד-מוות וחושש לחייו. פחדיו של המתלונן מהעורר עולים מתחילה עוד בחקירתו במשטרה ועוברים כחוט השני בכל מעורבותו בתיק (הודעתו ת20/ מיום 8.7.01, ת21/ מיום 17.7.01 ות22/ מאותו יום). הוא אינו מתייצב למשפט במועד בו הוזמן ויש צורך להוציא צו הבאה כנגדו כדי לגבות את עדותו. על פחדיו מהעורר הוא מעיד גם בבית המשפט (עמ' 35 (25-26), עמ' 36, 37, 38, 39 לפרוטוקול). דברי המתלונן כי השודד איים עליו כי יהרוג אותו באם יתלונן עליו במשטרה, עשויים להסביר את פחדיו.

7.הסתירה המהותית בין עדות המתלונן במשפט לבין גרסתו במשטרה הביאה להגשת הודעותיו במשפט במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות והכרזתו כעד עויין. על רקע מערכת ראייתית זו, יהיה על בית המשפט לאמוד את ערכן הראייתי של הגרסות השונות של המתלונן ולהעריך את משקלן ואמינותן ומלאכה זו אינה קלה. מכל מקום אין לומר בשלב זה כי גרסת הזיהוי הראשונית של המתלונן במשטרה הפכה אין ואפס לאור עדותו המאוחרת במשפט. כוחה של הגרסה הראשונית עדיין עמה, ויש להמתין להערכת משקלה על ידי בית המשפט על רקע מכלול הראיות והנתונים האחרים שהובאו במשפט. למותר לומר כי לא יהא זה נכון להעריך עתה, אף בהסתברות, את גישתו הצפויה של בית המשפט בבואו לשקול את הגרסאות זו מול זו; די לומר כי האפשרות לפיה בסופו של דבר, יעדיף את גרסת הזיהוי הראשונית של המתלונן על פני עדותו במשפט אינה משוללת סיכוי.

לאור האמור, אינני רואה מקום לשחרורו של העורר מן המעצר בשלב זה של המשפט, נוכח התפנית שחלה בראיות. חיזוק למסקנה זו נמצא בעובדה כי סיומו של המשפט וההכרעה בשאלות הראייתיות הינם בפתח. יתר על כן, העורר הינו בעל עבר פלילי מכביד ובעברו כלולות, בין היתר, גם עבירות של תקיפת שוטרים, פריצות וגניבות. העבירות המיוחסות לו באישום זה נעברו בעת היותו אסיר ברשיון.

במכלול נסיבות אלה אין מקום לקבלת הערר ואני דוחה אותו.