בש"פ 10201/01 אנדרי סליחוב נ. מדינת ישראל

1.העורר הואשם בבית משפט לתעבורה בשני אישומים: הראשון מתייחס לתאריך 24.11.01, ובו מואשם העורר בביצוע התנגשות חזיתית עם מכונית אחרת כאשר הוא נוהג תחת השפעת משקאות משכרים. באותו ארוע מיוחס לו כי סירב למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות ונהג את רכבו כשאין בידו רשיון נהיגה ורשיון רכב בר-תוקף.

האישום השני מתייחס לתאריך 11.12.01 ועניינו גם הוא במעורבות העורר בתאונת דרכים, כאשר נהג בהיותו נתון להשפעת משקאות משכרים וגם הפעם סירב למסור דגימת דם לבדיקת שכרות. עבירה זו בוצעה כאשר קודם לכן, ובעקבות העבירה הקודמת מ- 24.11.01, נפסל מינהלית מלנהוג ברכב למשך 60 יום ובכל זאת נהג תוך התעלמות מהפסילה, ובהעדר רשיון נהיגה וביטוח. יש להוסיף כי ביום 22.11.01 הורשע העורר בתיק אחר בנהיגת רכב ביום

10.10.98 כשהוא נתון תחת השפעת אלכוהול וחוצה צומת ברמזור אדום.

2.שופט בית המשפט לתעבורה בחן את הראיות ומצא כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, לרבות לענין שכרותו בשני האירועים. כן הוא מצא כי יש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים בשל מסוכנותו לציבור. כמוהו סבר גם בית המשפט המחוזי אליו הוגש ערר, בקובעו כי העורר הראה פעם אחר פעם כי הוא מתעלם מהחוק ומרשויות אכיפת החוק כאשר חזר ונהג בלא רשיון ואף תחת פסילה, בעודו נתון להשפעת אלכוהול, והיה מעורב בתאונות דרכים תוך יצירת סיכון רב לציבור.

3.ב"כ העורר עתר לבית משפט זה לשקול חלופת מעצר בעניינו של מרשו. הוא ציין כי, ביסודו של דבר, מדובר באדם נורמטיבי אשר ראוי לאפשר לו לחזור למשפחתו ולעבודתו תוך מתן בטחונות ראויים. המדינה מתנגדת לשחרור.

4.אכן, מעצר עד תום ההליכים בתחום עבירות תעבורה הוא ענין נדיר וחריג, אך נראה כי הצדק עם הערכאות הקודמות שדנו בענין בסווגם מקרה זה כנכלל בקטגוריות המקרים הנדירים בהם מסוכנותו של הנאשם לציבור כה גלויה וחשופה על פניה עד כי קיים חשש אמיתי משחרורו באופן שגם חלופת מעצר לא תספק תשובה הולמת להגנת הציבור מפני מסוכנות זו.

העורר הראה פעם אחר פעם, את זלזולו בחוק ובאמצעי אכיפת החוק שהוטלו עליו, ומעבר לכל אלה - את קלות הדעת ואי האיכפתיות ביחס לבטחונם ושלומם של אחרים. הוא נהג פעם אחר פעם בהיותו שיכור, כשאין בידיו רשיון נהיגה ורשיון רכב בני תוקף, ובאחת הפעמים גם לאחר שנפסל מהחזקת רשיון בעקבות עבירה שנעברה מספר ימים קודם לכן. הבוטות וחוסר השליטה העצמית המשתקפים מהתנהגותו עלולים לגבות מחיר יקר של חיי אדם או פגיעה בשלומם והדבר מחייב נקיטת אמצעי זהירות הולמים לבל יהפוך בטחון הציבור הפקר. נוכח שרשרת מעשיו של העורר, המשקפים חוסר מודעות לסיכונים, וחוסר הכרה בצורך לשמור על החוק קשה ליתן בו אימון כי חלופת מעצר שתוחל לגביו תרתיעו מביצוע עבירות תעבורה נוספות שתסכנה חיי אדם. אין ליטול סיכון כזה על חשבונו של הציבור.

בנסיבות אלה, אינני רואה מנוס מהשארת העורר במעצר עד תום ההליכים ואני מחליטה על דחיית הערר.