פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
10304/08
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
העוררים:
1. מבדה אבו חמדה
2. סאלח תיתי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 17.11.08 בב"ש 1660/08 שניתנה על ידי כבוד השופט נ' מוניץ.
תאריך הישיבה:
י"ז בכסלו התשס"ט
(14.12.08)
בשם העוררים:
עו"ד צ' אבנון;
עו"ד מ' ח'ורי
בשם המשיבה:
עו"ד ש' כהן
החלטה
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17.11.2008 בב"ש 1660/08 (כבוד השופטת נ' מוניץ ) במסגרתה נקבע כי העוררים ייעצרו עד לתום ההליכים נגדם.
העובדות
1.
כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם ייבוא סם מסוכן, עבירה לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן - הפקודה ); החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודה; שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.
2.
לפי כתב האישום, ביום 23.9.2008 בשעות הערב, הגיעו העוררים ברכב מסוג "וולוו" (להלן - הרכב ), כאשר העורר 2 נוהג בו, אל סמוך לגדר הגבול המפרידה בין ישראל ללבנון באזור מטולה. לאחר הגיעם למקום, נזרקו שמונה חבילות המכילות סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של כארבעה ק"ג וסם מסוכן מסוג חשיש במשקל 191 גרם מלבנון לישראל מעל לגדר (להלן - הסמים ). העוררים נטלו את הסמים ונסעו עימם ברכב בכביש היציאה ממטולה לכיוון דרום. בהבחינם במחסום משטרתי אשר נפרס לאורך הכביש, האטו העוררים את נסיעתם בצידי הכביש, בטרם הגיעו בסמוך למחסום, שם השליכו את הסמים אשר היו בשני תיקים והמשיכו בנסיעתם עד למעצרם במחסום.
לפי כתב האישום, במעשיהם אלו ייבאו העוררים לישראל סם מסוכן והחזיקו בו שלא לצריכתם העצמית בלבד, וכן פעלו באופן שנועד למנוע או להכשיל הליך שיפוטי בדרך של העלמת ראיות והסתייעות ברכב לשם ביצוע עבירה מסוג פשע.
הליכים קודמים
3.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם. לאחר שבחן את התשתית הראייתית של המשיבה כנגד העוררים אשר כללה, בין היתר, את בחינת גרסאות העוררים; את בחינת דו"חות הפעולה של השוטרים וחוות הדעת של המחלקה לזיהוי פלילי (להלן - המז"פ ) ואת דו"ח איכון השיחות שערכו העוררים מהטלפונים הסלולאריים שלהם, קבע בית המשפט קמא כי הראיות הקיימות בתיק הינן "בעלות עוצמה ופוטנציאל" להרשעתם של העוררים. יש לציין כי בית המשפט קמא מצא כי גרסאותיהם המאוחרות של העוררים היו שונות באופן מהותי מגרסאותיהם הראשונות שמסרו למשטרה, ואף בא כוח העורר 2 הסכים כי גרסתו המאוחרת יותר של מרשו הייתה האמת וכי בתחילה מסר גרסה שקרית.
לנוכח מסקנתו כי בתיק קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים, קבע בית המשפט קמא כי קמה נגדם עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים ). בהמשך החלטתו, בחן בית המשפט קמא את אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, אולם שלל אפשרות זו לנוכח האשמתם של העוררים בעבירות סמים אשר מקימות נגדם את חזקת המסוכנות, אשר לפי בית המשפט קמא, לא הופרכה.
על כן, הורה בית המשפט קמא כי העוררים יוותרו במעצר עד לתום ההליכים נגדם.
טענות העוררים
4.
לטענת העוררים - באמצעות באי כוחם, עו"ד צ' אבנון ועו"ד מ' ח'ורי - הראיות בתיק אינן עולות לכדי ראיות לכאורה אשר יהיה בכוחן, עם סיום ההליך הפלילי, להוכיח את אשמתם. לטענתם, הראיות בתיק הינן ראיות נסיבתיות, כאשר המסקנה המפלילה אליה הגיע בית המשפט קמא איננה הגיונית וכי קיימים תרחישים סבירים יותר, הנתמכים בראיות ישירות, אשר מרחיקות אותם מהמעשים המיוחסים להם. לטענת העוררים, כאשר קיימים מספר תרחישים להשתלשלות האירוע הפלילי, יש להעדיף את התרחיש הטוב שיכול לעזור להגנה.
5.
לטענת העוררים, הראייה היחידה אשר מפלילה אותם באופן ישיר הינה גרסת השוטר ד' לוין (להלן - לוין ), אשר עמד במחסום המשטרתי בצומת המצודות בקריית שמונה ולפיה הוא הבחין בסמוך לשעה 22:00 בלילה כי רכבם מאט את מהירות נסיעתו במרחק של כ-150- 200 מטרים
מהמחסום, כאשר לאחר שניות ספורות המשיך הרכב בנסיעתו עד למחסום בו הוא נעצר. לאחר מכן, הנחה לוין שני שוטרים אחרים, איתן פרץ (להלן - פרץ ) ויאיר בן סימון, להגיע למקום ההאטה של הרכב, ולאחר שעשו כן הודיעו לו כי מצאו את הסמים בתוך שני תיקים המונחים בצד הדרך. לטענתם, אין מחלוקת כי לוין לא הבחין בזריקת הסמים מהרכב ולא הבחין בפתיחת חלונות ואין מקום לקבוע כי פעולת האטת הרכב, כשלעצמה, מתגבשת לכדי ראיה לכאורה על מנת להוכיח את המעשים המיוחסים להם. כמו כן, טוענים העוררים כי קיים פער בין דו"ח הפעולה של לוין בו נאמר כי מרחק ההאטה מהמחסום הינו 150- 200 מטרים לבין המרחק האמיתי בין מקום תפיסת הסמים בפועל לבין מקום המחסום אשר עמד על 300 מטרים .
6.
העוררים ממשיכים וטוענים כי פרק הזמן הארוך מעת עצירת הרכב ותפיסת הסמים ועד למועד כתיבת דו"חות המעצר - שעתיים וחצי לגבי העורר 1 וארבע שעות וחצי לגבי העורר 2 - מכרסם בטענת המשיבה כי פעולת החיפוש ארכה מספר דקות, עובדה אשר מקהה את הקשר בין מקום ההאטה לבין מקום תפיסת הסמים.
7.
בנוסף, טוענים העוררים כי אין בנמצא כל סימן מזהה באשר למקום ההאטה. לטענתם, לא נערך תשריט לאזור, לא נבדקה התאורה במקום והאם כלל ניתן להבחין בזריקה או ברכב בשעת לילה וכן לא תועדו הסמים במקום בו הם נתפסו בזמן אמת. כמו כן, טוענים העוררים כי הם ביקשו מהמז"פ כי תבחן את טביעות האצבע ואת הפרופיל הגנטי מתיקי הסמים הואיל והם הכילו, בנוסף לסמים, גם מברשת שיניים ומטען לטלפון נייד. לטענתם, לאחרונה הומצאה חוות דעת ביולוגית מיום 3.11.2008 אשר קבעה כי לא ניתן לשייך את הפרופיל הגנטי שהופק ממברשת השיניים למי מהם. כמו כן, טוענים העוררים כי התוצאה של בדיקת טביעות האצבע טרם התקבלה, למרות שבדיקה זו נערכה לפני למעלה מחודשיים. בנוסף, טוענים העוררים כי נמצאו עקבות נעליים בצד הישראלי שאינן תואמות לנעליהם, ראייה, אשר לטענתם, מזכה אותם מן האישומים המיוחסים להם.
8.
ממשיכים העוררים וטוענים כי מדו"ח איכוני השיחות של הטלפונים הסלולאריים שהיו ברשותם עולה כי בשעה בה נזרקו הסמים לצד הישראלי, הם לא היו באזור הזריקה. לטענת העורר 1 הוא שהה באזור מג'דל שמס ולטענת העורר 2 הוא שהה בסמוך לקיבוץ איילת השחר. לטענתם, ההיגיון והשכל הישר מחייבים כי זריקת סמים תתבצע בעת שהמקבל נמצא באזור הזריקה ומזוהה על ידי הזורק ועל כן, אין מקום לקבל את גרסת המשיבה כי הם אלו אשר קיבלו את הסמים. לטענתם, החייל במוצב (להלן - החייל ) זיהה תנועות של הנפת ידיים בלבד ולא ראה מה נזרק או את האדם המקבל ועל כן, שגה בית המשפט קמא כאשר הסיק כי מדובר באותן חבילות המכילות סמים הואיל ומספר הזריקות שאותן זיהה החייל, שמונה במספר, היה זהה למספר החבילות שנתפסו לבסוף. כמו כן, טוענים העוררים כי דו"ח איכוני השיחות מוכיח כי המפגש בין העוררים במטולה ארך מספר דקות, בין השעות 21:51-21:55, עובדה אשר שוללת מהם להגיע בזמן האמור לנקודת הגבול, ליטול את הסמים ולחזור.
9.
מוסיפים העוררים וטוענים כי אמנם, בתחילת חקירתם הם לא מסרו גרסת אמת, אולם בהמשך הם תיקנו את עצמם מיוזמתם. לטענתם, גרסתם המאוחרת תואמת ומתיישבת עם דו"ח איכוני השיחות. לטענת העורר 1, הוא נסע מקריית שמונה, הגיע ליישוב הגושרים בשעה 19:37 ומשם נסע ליישוב מג'דל שמס, בו שהה עד לשעה 20:41. לאחר מכן, ירד לכיוון קלע והגיע לבית הלל בשעה 21:11 והמשיך למטולה, אליה הגיע בשעה 21:53. לטענת העורר 2, הוא שהה בקיבוץ איילת השחר בשעה 20:41, הגיע לקריית שמונה עד השעה 21:43, עלה למטולה בשעה 21:51-21:52 וחזר לכפר גלעדי, בדרך לקריית שמונה, בשעה 21:53. עוד טוענים העוררים כי הם לא מסרו גרסת אמת בתחילת חקירתם הואיל והעורר 1 שהה במחיצת בחורה, אשר את שמה חשש למסור כיוון שחשש כי אשתו תגלה זאת. אולם, לטענת העוררים, משראו כי הפרשיה הולכת ומסתבכת, החליטו לספר את האמת מיד והם אף ביקשו שתיערך להם בדיקת פוליגרף ביחס לגרסתם זו. לבסוף, טוענים העוררים לעניין הגרסאות שאותן מסרו במשטרה, כי קביעת בית המשפט קמא כי הם תיאמו את גרסאותיהם משוללת כל יסוד מאחר והם היו בהפרדה מלאה, כאשר המפגשים היחידים ביניהם היו מבוקרים ומתועדים בהסרטה סמויה.
10.
עוד טוענים העוררים כי קיימת גרסה לאירועים אשר מזכה אותם מן האישומים לפיה המבריח שנסע בכביש ממטולה לעבר צומת המצודות הבחין במחסום, זרק את הסמים בצד הדרך, כאשר ללא קשר אליו ובסמוך לאחריו, עברו העוררים באורח תמים ונתקלו במחסום. לטענתם, אפשרות זו מקבלת חיזוק לנוכח הפגמים בתשתית הראייתית שיש בידי המשיבה.
11.
לבסוף, טוענים העוררים כי חומרת העבירה, כשלעצמה, איננה מהווה עילה למעצרם עד לתום ההליכים וכן כי לנוכח עברם הפלילי, אשר איננו מכביד, לא ניתן לקבוע כי הם מסוכנים. לטענתם, הם אבות לילדים צעירים וזו הפעם הראשונה בה הם שוהים מאחורי סורג ובריח, כאשר התנסות זו עלולה להוות נקודת שבירה ומפנה אשר תתווה את גורלם. על כן, טוענים העוררים כי יש לשחררם לחלופת מעצר של מעצר בית מלא, אשר תגובה באיזוק אלקטרוני ובבטוחות כספיות ניכרות.
טענות המשיבה
12.
לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ש' כהן - החלטתו של בית המשפט קמא הינה החלטה מפורטת וממצה ואין מקום להתערב בה. לטענתה, הנקודה בה לכאורה האט הרכב הייתה הנקודה בה נמצאו הסמים, כאשר לטענת המשיבה, חשיבותה של הערכת המרחק שנערכה על ידי השוטרים במקום הינה משנית לעומת העובדה כי השוטרים במחסום זיהו את המיקום בו האט הרכב. לטענתה, לשוטרים במחסום היה שדה ראיה מלא של האזור בו האט הרכב ואין ספק כי השוטרים במחסום זיהו את ההאטה. יתר על כן, טוענת המשיבה כי על מנת שניתן יהיה לקבוע כי קיים תרחיש אשר בכוחו לזכות את העוררים, היו צריכים השוטרים להבחין באדם המניח את התיקים בהם נמצאו חבילות הסם באותו מקום או ברכב המאט או עוצר ליד אותו מקום ממנו הושלכו התיקים. לטענתה, השוטרים הקימו את המחסום כחצי שעה בטרם זוהה הרכב, כאשר במשך כל אותו הזמן הם לא הבחינו באף רכב אחר מאט או עוצר בסמוך לאותו מקום.
כמו כן, טוענת המשיבה כי התיקים בהם נמצאו הסמים היו במרחק של שני מטרים וחצי משולי הכביש, כך שלא נראה כי מישהו ניסה להסתירם בטרם הוצב המחסום.
13.
בנוסף, טוענת המשיבה כי על פי הדו"ח של לוין מיום 24.9.2008 הטלפון הנייד של העורר 1 היה פתוח וללא כרטיס ה- SIM שלו. לטענתה, גרסתו של העורר 1 הייתה כי נתן את כרטיס ה- SIM שלו לבחורה בשם נג'ואה עימה בילה באותו היום, אולם גרסה זו איננה עולה בקנה אחד עם העובדה כי הוא לא הכיר את אותה בחורה לפני יום האירוע ואין כל הסבר הגיוני מדוע הוא ייעשה כן.
14.
ממשיכה המשיבה וטוענת כי גרסת העורר 1 לפיה הוא נפגש באותו היום עם בחורה בשם נג'ואה הינה תמוהה הואיל וגרסה זו נמסרה רק עשרה ימים לאחר מועד תפיסתו על ידי המשטרה ולאחר, שלטענתה, תיאמו העוררים גרסאות במעצרם, כפי שעולה מתמליל השיחות בין השניים שהוקלטו (יוער כי בדיון שנערך לפניי ציינה המשיבה כי לאורך פרקי זמן ארוכים בהקלטה לא ניתן לשמוע מה אומרים העוררים, שכן הם "התלחשו"). לטענת המשיבה, יש לתהות מדוע אדם שנאשם בעבירות כה חמורות בוחר למסור גרסה שלטענתו הינה גרסת אמת רק לאחר עשרה ימים. יתר על כן, טוענת המשיבה כי אף לאחר שמסר העורר 1 את גרסתו החדשה, אין התאמה מלאה בינה לבין גרסתו החדשה של העורר 2.
15.
מוסיפה המשיבה וטוענת כי בין השעות 20:42-21:53 התקשרו העוררים אחד לשני אחת עשרה פעמים, עובדה לטענת המשיבה מחשידה הואיל והדבר נעשה בסמוך לתפיסת הסמים ובסמוך לזמן בו הבחין החייל בשמונה תנועות זריקה משטח לבנון לשטח ישראל.
16.
לבסוף, טוענת המשיבה כי במידה ויקבע בית משפט זה כי נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה, יש להורות על המשך מעצרם עד לסיום ההליכים נגדם הואיל ומדובר בנסיבות חמורות של ייבוא סמים מסוכנים מסוג הרואין ומסוג חשיש לתוך שטח ישראל.
דיון והכרעה
17.
לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובחומר החקירה שהוגש לעיוני על ידי המשיבה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
18.
בשלב בו טרם הורשע אדם בעבירות המיוחסות לו, כאשר
חזקת החפות עדיין עומדת לו, מוטלת חובה על בית המשפט, בטרם יורה על השארתו במעצר, לבחון את קיומן של ראיות לכאורה, מהן עולה כי הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו. השאלה שאותה יש לבחון הינה האם יש בכוחה של ראיה פלונית, בשלב תחילת המשפט ועל רקע מכלול הראיות האחרות הקיימות בתיק, להפוך בסוף ההליך לראיה אשר על פיה ניתן יהיה לקבוע את אשמתו של אותו נאשם מעל לספק סביר [ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 146-147 (1996)]. בחינת חומר הראיות הקיימות בתיק בשלב זה מעלה כי קיימת ראיה לכאורה אחת כנגד העוררים ומספר ראיות נסיבתיות אשר מצביעות על מעורבות העוררים במעשים המיוחסים להם.
19.
השתלשלות העניינים עד לעצירת העוררים במחסום החלה בשעה 20:45 עת הבחין החייל במוצב הממוקם על הגבול בין ישראל ללבנון כי אדם מצידו הלבנוני של הגבול מבצע שמונה תנועות זריקה לכיוון שטח ישראל. החייל לא זיהה מיהו אותו אדם או מה הוא זרק וכן לא היה ביכולתו להבחין מי נמצא בצד הישראלי של הגבול.
מדו"ח הפעולה של רס"ר ש' כהנים (להלן - כהנים ) מיום 24.9.2008 עולה כי תיצפת על הכניסה למטולה. בשעה 21:40 לערך זיהה כהנים את רכבם של העוררים נכנס ליישוב מטולה, כאשר בתוכו יושב נהג הלבוש בחולצה בצבע צהוב, כאשר בהמשך נכנס ויצא הרכב מספר פעמים מהיישוב, כאשר בפעם האחרונה, ישב ליד הנהג אדם אשר היה לבוש בחולצה כהה. כהנים ציין עוד כי ערך בדיקת בעלות לרכב וגילה כי הוא שייך לעורר 2. בהמשך דו"ח הפעולה ציין כהנים כי הוא הודיע על הרכב החשוד לשאר הכוחות באזור ולאחר מכן, הקימה המשטרה את המחסום באזור צומת מצודות, בו לבסוף נתפסו העוררים.
בהמשך לכך, לפי דו"ח הפעולה של לוין מיום 24.9.2008 עולה כי לוין עמד במחסום והבחין ברכב המגיע מכיוון מטולה. כאשר היה הרכב במרחק של 150- 200 מטרים
ממנו, הבחין לוין כי הרכב מאט את מהירות נסיעתו ומיד לאחר מכן המשיך בנסיעתו במהירות רגילה לכיוון המחסום.
לאחר שהרכב נעצר במחסום, כיוון לוין בלשים (כך בדו"ח הפעולה) למקום בו האט הרכב ומספר דקות לאחר מכן דווח לו בקשר כי הם מצאו תיקים ובתוכם סמים, אשר לפי דו"ח הפעולה של פרץ, היו זרוקים בשולי הכביש.
20.
סבורני כי דו"חות הפעולה של לוין ושל פרץ, על רקע העובדה כי הסמים נמצאו בשולי הכביש מבלי שנעשה כל ניסיון להסתירם ולנוכח העובדה כי השוטרים לא הבחינו באף רכב אחר מעת הקמת המחסום ועד לעצירתו של הרכב בנקודה זו, הינם ראיה לכאורה כי העוררים ביצעו את המעשים המיוחסים להם. לא שוכנעתי כי יש בעובדה כי השוטרים לא הבחינו בתנועות זריקה מתוך הרכב או בתיקים עצמם, או בעובדה כי הערכת המרחק שאותה ערכו הינה הערכת מרחק שגויה, כדי לכרסם בראיה זו. הערכת מרחק, מטבעה, נעשית על דרך האומדנה וזיהוי מקום האטת הרכב על ידי לוין, אשר הכווין את השוטרים למקום הנ"ל, שם נמצאו התיקים ובתוכם הסמים, מהווה אינדיקציה חזקה כי למרות שבפועל היה המרחק גדול יותר מהמרחק אותו העריכו השוטרים, היא לא פגעה בזיהוי המקום על ידי לוין. אמנם, לא נערך תשריט ואין בנמצא כל אינדיקציה באשר לעוצמת התאורה במקום, אולם על פי התמונות שהוגשו לעיוני, אשר צולמו הן ממקום האטת הרכב והן מהמקום בו הוצב המחסום, עולה כי קיים שדה ראייה רחב וברור בין שתי נקודות אלה. בנוסף, לא מצאתי כי העובדה שדו"חות הפעולה של השוטרים נכתבו לאחר פרק זמן ארוך מעת עצירת הרכב ותפיסת הסמים מכרסמת בטענת המשיבה לפיה החיפוש ארך מספר דקות ולא נדרש מהשוטרים מאמץ כלשהו על מנת למצוא את התיקים. כפי שציינה המשיבה בדיון שנערך לפניי, התיקים היו גלויים על פני הקרקע בשולי הכביש מבלי שנעשה ניסיון אמיתי להסתירם והגיוני כי משך החיפוש לא ארך זמן רב. בדו"ח הפעולה של פרץ מיום 24.9.2008 בשעה 01:15, בסמוך לתפיסת העוררים, נאמר במפורש: "הגעתי לאזור שבו האט הרכב הנ"ל וזיהיתי 2 תיקים זרוקים בשולי הכביש".
21.
שאר הראיות הקיימות בתיק, כפי שגם ציין בית המשפט קמא, הינן ראיות נסיבתיות. אולם, סבור אני כי לנוכח הצטברותן, כפי שיפורט להלן, ובהצטרפותן לדו"חות המשטרה הנ"ל, יש בכוחן של ראיות נסיבתיות אלה להצביע על מעורבותם של העוררים במעשים המיוחסים להם בכתב האישום.
22.
ראשית , לא ניתן להתעלם מן העובדה כי החייל זיהה אדם מבצע שמונה תנועות של זריקה מעבר לגדר הגבול, כאשר בתיקים שאותם לכאורה זרקו העוררים מן הרכב נמצאו שמונה חבילות סמים.
שנית , גרסאות העוררים בתיק לא היו עקביות וקיימים בהם מספר פגמים. העוררים מסרו גרסה אחת ביום מעצרם, הודו כי הם שיקרו ומסרו גרסה נוספת כעשרה ימים לאחר מכן. לפי הגרסה השנייה של העורר 1 מיום 5.10.2008 ומיום 6.10.2008, אשר, כאמור, לטענתו היא גרסת האמת, הוא פגש ביום האירוע בחורה בשם נג'ואה עימה בילה החל מהשעות 17:30-18:00 עת אספה אותו ברכב מסוג פיאט פונטו בצבע לבן מהמוסך בו הוא עובד. לטענת העורר 1 גרסה זו לא נמסרה בתחילת מעצרו הואיל והוא חשש כי דבר פגישתו עם נג'ואה יתגלה לאשתו. אולם, העורר 1 לא מסר ולו בדל של פרט מזהה אשר יש בכוחו לאמת גרסה זו. העורר 1 לא ידע לומר מהו שם משפחתה של נג'ואה; היכן היא מתגוררת או את מספר הטלפון הנייד שלה. כמו כן, ציין העורר 1 כי הוא יודע כי נגו'אה לומדת בקרית שמונה, אולם לא ידע לציין את המוסד בו היא לומדת או מה היא לומדת.
בהודעתו מיום 6.10.2008, אישר העורר 2 את פרטי גרסתו של העורר 1, לפיה יש לעורר 1 חברה, כאשר הוא מוסיף ומציין כי הוא לא סיפר זאת בהודעתו הראשונה הואיל והוא רצה לשמור על סודו של חברו. העורר 2, בדומה לעורר 1, לא מסר כל פרט מזהה של אותה נגו'אה.
בנוסף, לפי הודעת העורר 1 מיום 6.10.2008, בזמן שהעורר 2 הגיע לאסוף אותו מקיבוץ ליד מטולה, אשר בשמו הוא לא ידע לנקוב, הוא מסר את כרטיס ה- SIM שלו לנג'ואה על מנת שתכניס אותו למכשיר הטלפון הנייד שלה כדי למנוע "הפרעות" של טלפונים של בחורים אחרים בעת שהייתם ביחד. אולם, דברים אלו עמדו בניגוד להודעתו מיום קודם לכן, 5.10.2008, במסגרתה מסר כי אינו זוכר מתי נתן לנגו'אה את כרטיס ה- SIM .
סתירה נוספת בין גרסת העורר 1 לגרסת העורר 2, אשר יש בה כדי להחליש את גרסאות העוררים נוגעת למטרת הגעת העוררים לאזור מטולה. בעוד שהעורר 1 מסר כי הוא תכנן לבלות עם נגו'אה, חברה של נג'ואה ועם העורר 2, לא מסר העורר 2 בשום שלב של הודעתו כי הוא תכנן או ידע כי הוא עומד לפגוש בחורה ולצאת לבילוי משותף, אלא רק ציין כי העורר 1 התקשר אליו על מנת שיבוא לאסוף אותו מקיבוץ ליד מטולה.
שלישית , נראה שקיים חשש כי העוררים תיאמו ביניהם גרסאות עת שהו יחדיו באותו תא במעצר. עיון בתמלילי השיחות שהוקלטו על ידי המשטרה מצביע על כך כי העוררים לחשו והזיזו חפצים במטרה להרעיש על מנת להכביד על ביצוע האזנות המשטרה לשיחותיהם. ייתכן שניתן ללמוד מתמליל השיחה מיום 24.9.2008 כי העוררים שוחחו ביניהם על הגרסאות שמסרו למשטרה זמן מה לפני כן ונראה כי הם לכאורה מנסים לשחזר מה הם מסרו בגרסאותיהם למשטרה:
"ס': מאיפה לקחת אותו, אמרתי לו לקחתי אותו מאצלם בכפר ויצאנו אני והוא, מ...
מ: לוחש
ס': מה
מ': לוחש
ס': אתה אמרת לו לבד
מ': תגיד להם מצאת אותי אצלנו
ס': כן אצלכם, כך אני אמרתי לו, אמרתי הלכתי אליו ולקחתי אותו מהכפר
מ': אני אמרתי לו מליד הבית
ס':כן, אני ... מה שמו אמרתי לו כן, אמרתי לו למה לא... יצאנו... אני והוא, מה ... בדרך, אמרתי לו מה... שלקחתי
מ': לוחש
ס': לא יודע אם אתה... אני אמרתי לו ... הבנת, אמר... אמרתי לו בחיים לא ... כלומר ש... ברצינות, ירדתם מ....
מ': לוחש
ס': ....הרכבים, שאל כל הזמן, אמרתי לו כל הזמן כלומר אותו רכב, אמר לא ירדתם ממנה, אמרתי לו..."
[ הדגשות לא במקור - י.ד. ]
לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי קיימת נגד העוררים ראיה לכאורה כי ביצעו את המעשים המיוחסים להם, אשר על רקע מכלול הראיות הנסיבתיות האחרות שאותן פירטתי לעיל, יש בכוחה להוכיח את אשמתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. משכך, קמה נגד העוררים עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.
23.
יוער, כי לא מצאתי כי קיימות סתירות בין איכון שיחות העוררים לבין גרסתם באשר למיקומם ביום האירוע. בנוסף, מן הראוי להזכיר כי הפרופיל הגנטי שנמצא על מברשת השיניים אשר אותרה באחד התיקים, לא נמצא מתאים לפרופיל הגנטי של מי מהעוררים. אולם, לא מצאתי כי יש בממצאים אלו, בשלב זה, כדי להפריך את אחת ממסקנותיי לעיל. כמו כן, לא מצאתי כי קיים כרסום בראיות לנוכח העובדה כי תוצאות בדיקת טביעות האצבע טרם התקבלו.
24.
ככלל, משקמה נגד נאשם עילת מעצר, מחויב בית המשפט הדן בעניין לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר אשר מחד גיסא תגשים את תכלית המעצר ותנטרל את המסוכנות העולה ממנו ומאידך גיסא, תפגע באופן מידתי בחירותו של מי שטרם הורשע בדין. בית משפט זה עמד בעבר על חומרתן של עבירות סמים וקבע במספר החלטות כי אין מקום להורות של שחרור נאשמים בעבירות מסוג זה לנוכח מסוכנותם הרבה לציבור [ראו למשל: בש"פ 1098/98 שם טוב נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 20.2.1998); בש"פ 1205/08 אסור נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 12.2.2008); בש"פ 10197/08 אל נבארי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 14.12.2008)]. במקרה שלפניי כתב האישום מייחס לעוררים ייבוא סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של כארבעה ק"ג וייבוא סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 191 גרם . כמויות לא מבוטלות אלה מצביעות ביתר שאת על מסוכנותם של העוררים ועל כן אין מקום להורות על שחרורם לחלופת מעצר.
25.
לנוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה. העוררים יוותרו במעצר עד לסיום ההליכים נגדם.
ניתנה היום, י"ט בכסלו התשס"ט (16.12.08).
ש ו פ ט