בש"פ 10538/04 מחמד אלקרעאן נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום נטען, כי באחד מימיו של חודש אוקטובר 2004, סיפק העורר לשוטר 2737 גרם נטו של סם מסוכן מסוג קנבוס, וכן 404 גרם חשיש. בהחלטה מיום 14.10.04 קבע בית המשפט, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום, ולפיכך קמה נגד העורר חזקת מסוכנות סטטוטורית. השאלה הנוספת סביבה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים הייתה אם יש להורות על מעצרו של העורר במתקן כליאה או שניתן להסתפק בחלופת מעצר. השופט המלומד של בית המשפט השלום טרח ובדק את הפסיקה הנוהגת בתחום זה, ומסקנתו הייתה כי לא התקיימו בעורר נסיבות חריגות כלשהן המצדיקות סטייה מהכלל לפיו את עברייני הסמים יש להחזיק במעצר גם במהלך משפטם.

כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה, ומכאן הערר שבפני.

אינני סבור כי הוכחה עילה להתערבותי בהחלטתו של בית משפט קמא. ההלכה הנוהגת וממנה סוטים רק במקרים חריגים היא, כי מי שעוסק בסחר בסם מסוכן גלומה בו סכנה מופלגת לציבור הרחב, ונגד סכנה זו יש להתגונן על ידי מעצרו של אותו אדם גם בטרם הוכרע דינו (ראו בש"פ 6039/97, בש"פ 5659/96, בש"פ 6725/97, בש"פ 5129/99, בש"פ 8593/01, בש"פ 5152/03). נדמה כי נחלת הכלל הוא שנגע הסמים הוא נגע ממאיר, וחרף זאת מוסיפים רבים לעסוק בהפצתו ממניע של בצע כסף. לפיכך, קידשה החברה בישראל מלחמה נגד נגע זה והעוסקים בו, ועל כן מי שמנסה לחבל במאמצים אלה טוב שידע כי אם יימצאו ראיות להעמדתו לדין, יימנע ממנו להתהלך חופשי גם בעוד משפטו מתנהל.

עם זאת, ראוי להדגיש כי מעולם לא נקבע שעל בית המשפט לעצור כל נאשם החשוד בביצוע עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים, כמו שגם לא נקבע כי הוא פטור מלתת את דעתו לנסיבותיו המיוחדות של הנאשם העומד לדין, כמו גילו, אורח חייו עד לביצוע העבירה, נסיבות ביצוע העבירה, ועוד (בש"פ 4185/03). אולם, אלו צריכות להיות נסיבות חריגות במיוחד שיצדיקו סטייה מהכלל, ואינני סבור כי עניינו של העורר נמנה עליהן. אכן, מדובר באדם צעיר נעדר הרשעות קודמות, אולם מי שמסוגל לספק כמות כה גדולה של סם בעקבות שיחה טלפונית, יש להניח לחובתו כי הוא יודע כיצד להגיע למקורות הסם, ומכאן נובעת גם יכולתו להוסיף ולהפיץ אותו. במצב זה אין חלופת מעצר יכולה לתת מענה הולם לסכנה הגלומה בעורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.