בש"פ 5152/03 אלי כהן נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות על פי פקודת סמים מסוכנים. נטען, כי הוא סחר בסם מביתו בראשון לציון, וכהגדרת המשיבה, הוא עשה זאת "מדי יום ולעיתים אף מספר פעמים ביום". כן נטען, כי בתעלת המעלית בבנין מגוריו, החזיק העורר כמות ניכרת של סמים מסוגים שונים: קוקאין,

MDMA , הרואין וחשיש. בית המשפט המחוזי עצר את העורר עד לתום ההליכים ומכאן הערר.

בא כוחו המלומד של העורר, עו"ד פורר, סבור כי מערכת ראיותיה של המשיבה לוקה בחסר, ועל כן נכון היה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אינני יכול להצטרף להשקפה זו. ראיותיה של המשיבה מתבססות על מספר נדבכים, כאשר הראשון והעיקרי שבהם הוא עדותה של אישה אשר התגוררה בדירתו של העורר. זו מסרה בחקירתה, כי העורר נהג לקבל שיחות טלפון שלאחריהן היה מכין מנות סם אותן הוביל רכוב על אופנוע לקונים. אותה עדה טענה עוד, כי ראתה את העורר מקבל כסף תמורת הסם שמכר. דא עקא, קודם למעצרו של העורר קיימו שוטרים תצפית לעבר הדירה, ואף ראו אנשים אחדים נכנסים ויוצאים ממנה. משעוכבו אותם אנשים בצאתם על ידי שוטרים, הם אישרו כי ביקרו בדירת העורר, אולם הכחישו כי רכשו ממנו סמים. ואכן, בחיפוש על גופם לא נמצא סם כלשהו. לכאורה, עשויה ראיה מסוג זה להצביע על חפותו של העורר, אך התברר כי גם לעניין קיים הסבר מפיה של אותה אשה, לאמור, העורר נהג לדרוש מלקוחותיו לבלוע את האריזה ובתוכה הסם לפני שעזבו את ביתו.

אך לא רק עדותה של אותה אישה ניצבת לחובת העורר. במהלך החיפוש נמצאו כמויות גדולות של סם אשר היו ארוזות בשקיות, ועל אחת מהן נמצאה טביעת אצבע של העורר. הסנגור סבור כי משקלה של ראיה זו אינו רב, הואיל וההשוואה לטביעות אצבעותיו של העורר נעשתה בהתבסס על עשר נקודות השוואה בלבד (במקום שתיים עשרה). עו"ד פורר הוסיף וטען, כי לעדת התביעה היה מניע להפליל את שולחו, היינו, הואיל והיא שוהה בישראל שלא כחוק ועוסקת בזנות, היא החליטה לקנות את חרותה על ידי הפללתו של העורר.

טענותיו אלו של עו"ד פורר ביחס לאמינות עדת התביעה ומשקלה של טביעת האצבע, יזכו, כך מותר להניח, לליבון במהלך המשפט. אולם נכון לשלב זה של ההליכים, בפנינו שילוב של ראיות המחזקות זו את זו, וכולן יחד מלמדות כי החשד שדבק בעורר אינו חשד שווא. מכך מתבקשת מסקנה נוספת, לאמור, העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית באשר הן מצביעות על הסכנה הגלומה בעורר לשלום הציבור, והרי ההלכה הפסוקה כבר קבעה לא אחת כי אלה בכמויות מסחריות של סם, ואלה שהפכו את הסחר בסמים למקור להכנסה קלה, דינם למעצר ממש, הואיל וקיים חשש שימשיכו בעיסוקם גם אם חירותם תוגבל באופן חלקי (בש"פ 7908/00; בש"פ 5906/96; בש"פ 6725/97; בש"פ 8593/01).

נוכח כל האמור, לא מצאתי פגם בהחלטתה של הערכאה הראשונה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.