בש"פ 10494/04 מוחמד חאמד נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי העורר סחר בסם מסוכן, כאשר היה מעורב בעסקה במהלכה נמכרו לסוכן משטרתי 150 מנות סם מסוג הרואין, במשקל של 103 גרם, ו-99 מנות של קוקאין, במשקל 29.5 גרם. בית המשפט המחוזי מצא, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, ומסקנה זו מקובלת עלי באשר היא נשענת, בראש ובראשונה, על דברים שנרשמו מפיו של העורר-עצמו במהלך חקירתו. אכן, העורר חזר בו מגרסה זו בהמשך, וטען כי היא הוצאה מפיו שלא מרצונו החופשי, אולם גרסתו המאוחרת מעוררת, למצער, תהיות, לנוכח עדותו של הסוכן המשטרתי המצביעה על העורר כמי שנטל חלק פעיל בעסקת הסם.

אני סבור אפוא, כי השאלה האחת המתעוררת בתיק זה הינה אם צדק בית משפט קמא צדק כאשר נמנע מלעשות שימוש בחלופת מעצר, שהרי על הכול מוסכם כי קיומן של ראיות לכאורה מקים עילת מעצר מכוח חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996.

על שאלה אחרונה זו החלטתי להשיב בחיוב. ההלכה הנוהגת היא כי "בהיעדר נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן דינו של מי שעוסק בסחר בסם מסוכן להיעצר עד תום ההליכים" (בלשון השופט א' מצא בבש"פ 6039/97, וכן ראה בש"פ 5659/96, בש"פ 6725/97, בש"פ 5129/99, בש"פ 8593/01, בש"פ 5152/03).

לא שוכנעתי כי בעניינו של העורר הוכחה עילה לסטות מההלכה הנוהגת, ומכאן מסקנתי כי דין הערר להידחות, וכך אני עושה.