בש"פ 1075/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 9.10.05 (השופט רוזן) בב"ש 93342/05 בגדרה הוחלט כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים, ומיום 18.12.05 (השופט בן-יוסף) בב"ש 93938/05 בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון מחדש בהחלטה הקודמת.

ב.(1) ביום 29.9.05 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות מין במשפחה, זאת בגין מעשים מגונים שעשה כנטען בבתו האחת ובגין מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים שעשה בבתו השנייה. כן נטען בכתב האישום כנגד העורר כי עשה מעשים מגונים בשתי נשים נוספות, וכן בחמותו ובגיסתו, שעה שטיפל בהן כמרפא אלטרנטיבי.

(2) בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

(3) בבית המשפט המחוזי הודיע סנגורו (הקודם) של העורר כי קיימת הסכמה לראיות לכאורה באשר לחלק מפרטי האישום. גם באשר ליתרת האישומים השתכנע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה. בית המשפט סבר, בהחלטה מיום 9.10.05, כי מסוכנותו של העורר "אינה יודעת גבולות" ולא ניתן להפיגה בחלופת מעצר. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר, בה נטען כי חל כרסום מהותי בראיות לכאורה, שכן לאחר החלטת המעצר פנו נשים רבות למשפחת המבקש וביקשו לספר כי העורר טיפל בהן במקצועיות רבה, ללא כל קונוטציה מינית, דבר הנתמך בתצהיריהן. כן צורפה חוות דעת פסיכודאגנוסטית, שלפיה המדובר באדם ממושמע המכבד מסגרות והחושש מן ההליך הפלילי, ויציית לחלופת מאסר. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה ביום 18.12.05, כי לראיות הנוספות יש משקל ראייתי כלשהו, אך לא כזה שיוכל לכרסם בראיות הלכאוריות הקיימות בתיק החקירה; כך גם לגבי חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית.

ד.(1) לטענת העורר, כתב האישום כולו הוא קונספירציה ועלילה של נשות שלומה של אשתו (שתי הבנות, אמה ואחותה וכן לקוחותיה במספרה אותה ניהלה), וזאת לאחר שהעורר הודיע לאשתו כי הוא מעוניין לעזוב את ביתם, ואף הודה בקשר עם אשה אחרת שניהל מזה זמן רב. עוד צוין כי העורר נעדר עבר פלילי. כן נטען כי על פי חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית, אין המדובר באדם בעל דפוסי התנהגות האופייניים לעברייני מין, אלא באדם חלש ופחדן. נתבקשה קביעת חלופה אצל אחותו וגיסו של העורר, הנכונים לערוב לו.

(2) בדיון הוסיף בא כוחו של העורר, כי יש לתת את הדעת לכך ששולחו נטול עבר פלילי, שמטופלות רבות שלו מעידות על פעילות נורמטיבית לחלוטין, ואף אשתו עצמה, בעלת המניע נגדו, לא תלתה בו מעשים פסולים. נטען כי העורר לא נהג באלימות, אינו אדם אלים, תנאי מעצרו מחפירים ואין בידו להתכונן כראוי למשפט; ומשפטו יארך זמן רב נוכח מספרם הגדול של עדי התביעה וההגנה. כן העלה בא כוח העורר תהיות שונות באשר לחלק מהעדויות, ולמשל, כי גיסתו של העורר חזרה לששה טיפולים נוספים לאחר האירוע בו כנטען הטרידה מינית; ועוד מציין הוא, כי לא נמצא כל תיעוד ביומן שניהלה הבת על מעשים מיניים שבוצעו בה על-ידי אביה.

(3) העורר עצמו מכחיש מכל וכל את המיוחס לו, ובדבריו באולם חזר על כך שהמדובר בעלילת שווא מרושעת, לאחר שאשתו אמרה לו "תלך ממני על גופתי המתה". עוד הוסיף כי עזר לזולת, ואינו מסוכן.

(4) נטען מנגד על ידי בא כוח המדינה, כי אין מקום אף לעריכת תסקיר מעצר, שכן העורר אינו מודה ואינו נוטל אחריות על מעשיו, ומסוכנותו נובעת מהיותו נטול מעצורים. נטען כי עדויות הנשים מהימנות, וכי הן אינן מגזימות אלא תיארו דברים כהוייתם. דווקא העובדה שאשת העורר לא התלוננה מעידה על מהימנות, שכן אילו בעלילה ובקנוניה היה מדובר, היתה היא ראשונה להעליל; יש חשש לשלומן הנפשי של בנות המשפחה. הבעיה אינה, לשיטת המדינה, בחלופה אלא בעורר עצמו.

ה.(1) עיינתי בחומר הראיות, גם תוך הידרשות לדברים כתובים שהוגשו מטעם העורר. כבית המשפט קמא, סבורני כי ישנן ראיות לכאורה. בסופו של יום הרושם המצטבר ממארג העדויות, היא שנתקיים תנאי זה. התמיהות שהעלה העורר אינן כאלה המאיינות את הראיות לכאורה. כידוע, בגדרי הליך מעצר יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-148, מפי הנשיא ברק), וכן "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (עניין זאדה , עמ' 149). דומה שאלו כשלעצמם נתקיימו. המתלוננות מסרו הודעות באשר למעשים הנטענים, שעל פניהן מגבשות מסכת ראייתית. לכך אף הצטרף חומר נוסף. יהא על העורר, הטוען כי הכל נובע מנקמה על עזיבתו את הבית, לנהל מערכה משפטית במעלה ההר כדי להפריך את הדברים ולאשש תיזה של עלילה מצד המתלוננות, שדיברו תוך פירוט רב בחלק ניכר מן ההודעות. אכן, הוא מביא לראיה עדויות של מטופלות שנהג בהן כראוי, ואף שאין סתירה הכרחית בין הדברים, ופעמים ינהג אדם אחרת בביתו מאשר בעיסוקיו. עדיין עומדות ראיות אלה כשלעצמן, וראוי כי יתבררו במועדן. אך כפי שציין בית המשפט קמא, אין לומר גם בהינתנן, כי אין ראיות לכאורה.

(2) קיימת, איפוא, עילת מעצר של מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996); השאלה היא האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק). בית המשפט המחוזי, בשתי החלטותיו סבר שהתשובה שלילית. יתכן שצדק, ויתכן שאין מנוס בנסיבות ממעצר עד תום ההליכים, במיוחד נוכח טענת המדינה באשר לחשש לשלומן הנפשי של הבנות. דבר אחרון זה כשלעצמו מהווה שיקול למעצר עד תום ההליכים, כפי שפסק בית משפט זה לא אחת; ראו למשל בש"פ 10179/04 מדינת ישראל נ' פלוני

(השופטת ביניש). ואולם, לשם החלטה מושכלת בעניין זה, דווקא בשל המורכבות שבמצב, ראוי שיונח בפני בית המשפט המחוזי תסקיר שירות המבחן.

(3) התסקיר יידרש למכלול הנסיבות, הן של העורר והן של בנותיו, ולשאלה היש מקום, לרבות בהקשר למצבן של הבנות, לשקול כל עיקר חלופה, ולהרחיק את העורר מסיכון הבריות גם שלא מאחורי סורג ובריח. אודה כי יש לי ספק בכך, מבלי לקבוע מסמרות, אך ראוי שהדברים ייבחנו בעזרת תסקיר. תסקיר המעצר יונח על שולחנו של בית המשפט המחוזי תוך חודש ימים, ובית המשפט יידרש אליו כנחוץ ולפי שיקולו. עד להחלטת בית המשפט יישאר העורר במעצר. ככל שיש חשש כי חומרי המשפט, בגלל טיבם, עלולים לחשוף את העורר כטענתו לפגיעה מצד המצויים עמו כיום במעצר, ייבדק על-ידי רשויות המעצר האם ניתן לאפשר לו לעיין בחומר בחדר אחר במתקן בזמנים מסוימים.