בש"פ 10786/06 אנטולי רדייב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי) מיום 21.12.2006, בה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בעבירות של תקיפה וניסיון לתקיפה של בת זוג. על פי עובדות כתב האישום, ביום 9.10.2006 בסמוך לשעה 22:00 תקף העורר את גרושתו מינה רדייב (להלן: המתלוננת ), בכך שמשך בשערה וניסה להכות בפניה באגרופו. לפי הנטען, העורר שתה אלכוהול עובר לתקיפה.

2.

בהחלטתו מיום 14.12.2006 הורה בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת כ' רוטפלד-האפט) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי קיימת בעניינו עילת מעצר סטטוטורית. אשר לחלופת המעצר קבע בית המשפט כי אין לקבל את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר למסגרת טיפולית סגורה לצורך גמילה מאלכוהול אף שבהחלטה קודמת מיום 8.11.2006 איפשר בית המשפט לעורר (לפנים משורת הדין, כדבריו) לעבור הליך איבחון לצורך בירור התאמתו לתוכנית הגמילה שעליה המליץ שירות המבחן. בית המשפט הדגיש בהחלטתו מיום 14.12.2006 כי ההחלטה על טיפול גמילה היא ככלל עניין לשלב העונש וכי אין מקום לאפשר הליך זה בעניינו של העורר נוכח מעשי האלימות החוזרים והנשנים שביצע כלפי המתלוננת בעבר, בגינם אף ריצה עונש של מאסר. עוד הדגיש בית המשפט בהחלטתו כי העורר לא החל בהליך גמילה טרם מעצרו.

3.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט ז' הווארי), אשר קבע בהחלטתו מיום 21.12.2006 כי חרף המלצתו של שירות המבחן אין בעניינו של העורר כל נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהכלל לפיו שילובו של נאשם בטיפול גמילה ראוי שיוכרע בשלב גזירת העונש. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע אף הוא כי אין מדובר בנאשם שהחל בטיפול גמילה לפני מעצרו וכי מן התסקיר בעניינו של העורר עולה כי כל ניסיונותיו בעבר להשתלב בתוכניות גמילה נכשלו. עוד קבע בית המשפט כי עברו הפלילי של העורר, הכולל שלוש הרשעות בגין עבירות אלימות במשפחה והרשעה אחת בגין הפרת הוראה חוקית, מצביע על מסוכנות מופלגת כלפי המתלוננת שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר.

4.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי מסגרת טיפולית סגורה מהווה חלופת מעצר הולמת בעניינו ויש בכוחה לשרת את האינטרס הציבורי בשיקומו כמו גם את טובת הקרובים אליו. העורר טוען כי שגה בית המשפט משלא ייחס משקל מספיק לנסיבותיו האישיות בהיותו אדם נורמטיבי כבן 51 אשר הידרדר לשימוש באלכוהול. לטענתו, הרשעותיו בעבר על רקע התמכרותו כמו גם האישום הנוכחי מלמדים כי רק טיפול גמילה יכול לתקן את דרכיו והוא מבקש כי תינתן לו הזדמנות להשתקם. העורר טוען כי יש להתחשב בכך שהעבירות המיוחסות לו נמצאות ברף הנמוך של מדרג עבירות האלימות שכן מדובר במקרה בודד ולא נגרמו למתלוננת חבלות גופניות. עוד הוא טוען כי לעניין מעצרו אין לייחס משקל להרשעותיו בעבר בגינן שילם את חובו לחברה. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא התחשב בעובדה שהמתלוננת ובתם המשותפת תומכות בהליך הגמילה ובכך שהמתלוננת סייעה לעורר מבחינה כלכלית וארגונית בתהליך מבדקי ההתאמה לצורך קליטתו במסגרת הטיפולית. העורר מוסיף וטוען כי אם יוארך מעצרו תרד לטמיון ההשקעה בבדיקות ההתאמה שאותן עבר ועוד הוא טוען כי טרם האירוע נשוא כתב האישום פנה מיוזמתו לשירותי הרווחה וקיבל הפניה לבדיקות רפואיות לקראת שילובו בהליך גמילה, אך הדבר לא יצא אל הפועל בשל מעצרו. לבסוף טוען העורר כי הוא שוהה במעצר למעלה מחודשיים וכי ההליכים נגדו אינם צפויים להסתיים בקרוב.

5.

המשיבה מצידה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר ומדגישה את הרשעותיו הקודמות במעשי אלימות קשים נגד המתלוננת ונגד בתם המשותפת. עוד מציינת המשיבה כי תלוי ועומד נגד העורר מאסר מותנה בן 18 חודשים בגין הרשעתו האחרונה משנת 2002. לטענתה, כל ניסיונותיו של העורר בעבר להיגמל מאלכוהול נכשלו וגם לאחר שריצה עונש מאסר ממושך חזר לסורו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העורר כפר במיוחס לו ולא לקח אחריות על מעשיו ובנסיבות אלה אין זה השלב המתאים להורות על שילובו בהליך גמילה. להערכת המשיבה צפויה שמיעת ההוכחות בתיק זה להסתיים ביום 16.1.2007.

6.

דין הערר להידחות. כפי שציינו בתי משפט קמא בצדק, הכלל הוא שהחלטה בדבר הליכי טיפול וגמילה מקומם בשלב גזירת העונש ולא בשלב המעצר. על כן, שחרור הנאשם לחלופת מעצר על דרך של הפנייתו למסגרת טיפולית במוסד סגור מן הראוי כי ייעשה במקרים חריגים בלבד (ראו בש"פ 918/05 יזרייב נ' מדינת ישראל , תק על 2005(1) 2323 (2005)), ולאחר שבית המשפט שקל את מכלול הנסיבות ובחן בקפידה את מידת מסוכנותו של הנאשם ואת סיכויי הצלחת הטיפול. המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את שחרור הנאשם לחלופת מעצר המשלבת תהליך גמילה. מסוכנותו המובהקת של העורר לבני משפחתו עולה ממעשה התקיפה המיוחס לו במקרה דנן וכן מעברו הפלילי המכביד בעבירות אלימות כלפי המתלוננת וכלפי בתו. העובדה כי העבירה המיוחסת לו בוצעה לכאורה בעת שמאסר מותנה בר הפעלה תלוי ועומד נגדו, מלמדת אף היא על מסוכנותו. לכך יש להוסיף כי בניגוד לנטען, אין מדובר במוסד סגור שכן על פי האמור בתסקיר שירות המבחן לא קיימים שירותי שמירה במקום. סיכויי ההצלחה של הטיפול אף הם אינם גבוהים. ניסיונותיו של העורר בעבר להשתלב בתוכניות גמילה לא צלחו ונראה כי אף המאסר הממושך שריצה לא הניעו טרם המעצר הנוכחי לבחור במסלול השיקום והגמילה. בנסיבות אלה, שהיו נהירות לבית משפט השלום כבר בתחילת הדיון בבקשת המעצר, מוטב היה אילו נמנע מדחיית הדיון על מנת לאפשר לעורר לפנים משורת הדין, כדבריו, לעבור באותו שלב בדיקות התאמה לטיפול גמילה. בדיקות אלה, אף כי ייתכן ויהיה להן משקל בהליך הפלילי עצמו אם יסתיים בהרשעה, לא היה בהן כדי לשנות מן המסקנה המתבקשת במקרה דנן והיא כי עניינו של העורר אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים טיפול גמילה בשלב המעצר. עובדה נוספת התומכת במסקנה כי יש להותיר את ההכרעה בסוגיה זו לערכאה הדנה בהליך הפלילי היא העובדה שבמהלך חודש זה יסתיים ככל הנראה הדיון בהליך.

אשר על כן, הערר נדחה.