בש"פ 1101/12 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד ) שדחה את בקשת העורר להקלה בתנאי חלופת המעצר שבה הוא נתון, כך שיתאפשר לו לצאת ל"התאווררות" במשך שעתיים ביום.

1.

השתלשלות ההליכים בעניינו של העורר מפורטת בהחלטתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בבש"פ 7379/11 (מיום 9.11.2011) ואינני רואה צורך לחזור על הדברים בהרחבה. בתמצית ייאמר כי בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיוחסות לעורר עבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים שאותם נהג לבצע, לפי הנטען, בקטינים שהתגוררו בשכנות אליו. תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של המשיב התייחס למסוכנות הרבה הנשקפת ממנו ותיאר אותו כ"איש מניפולטיבי". בהמשך, הוגשו תסקירים משלימים, שבהם שב שירות המבחן וחזר על עמדתו בכל הקשור למסוכנות הנשקפת מהעורר, אך סבר כי ניתן לאיין מסוכנות זו בחלופת מעצר מתאימה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד ) לא אימץ את המלצת שירות המבחן וקבע כי העורר ישהה במעצר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. ערר על החלטה זו התקבל (בש"פ 7379/11 לעיל). בהחלטתו, קבע המשנה-לנשיאה כי ניתן להפחית את המסוכנות הנשקפת מהמשיב באמצעות שחרורו לתנאים מגבילים, לרבות איזוק אלקטרוני. משכך, נקבע כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא בבית אימו בפיקוחם של אימו, אחותו או אחיינו, עם איזוק אלקטרוני. בנוסף הוטל על העורר צו עיכוב יציאה מהארץ, והוא ומשפחות נדרשו להפקיד ערבויות והתחייבות אישית. בצד האמור, נקבע כי העורר יהיה תחת פיקוח מעצר של שירות המבחן, וכי המשטרה תוכל להיכנס לביתו ולחצריו כדי לפקח על עמידתו בתנאי הצו (לרבות הימנעות בשהייה בקרבתם של קטינים).

2.

כעבור כחודשיים ממתן ההחלטה בערר, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה להקלה בתנאי מעצרו כך שיתאפר לו לצאת לשעתיים בכל יום על מנת "להתאוורר" ולבצע פעילות גופנית. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד ) קבע כי תנאי השחרור הנוקשים נקבעו לעורר על רקע המסוכנות הנשקפת ממנו, וכי לא חלף די זמן כדי להצדיק בחינה מחדש של תנאים אלו. בית המשפט הוסיף כי יציאה מהבית לצרכי התאווררות היא שינוי מהותי באיזון שנקבע בהחלטת המשנה-לנשיאה, שכן מדובר בוויתור על האפשרות לפיקוח אלקטרוני.

3.

העורר מעלה השגות שונות הנוגעות להתנהלות קציני המבחן בעניינו עובר למתן תסקיר המעצר הראשוני ובהמשך בשלב התסקירים המשלימים. עוד הוא טוען כי הוא נעדר עבר פלילי, וכי המסוכנות המיוחסת לו בתסקירי שירות המבחן איננה מבוססת. בצד האמור, העורר מבקש להקל בתנאים המגבילים שבהם הוא נתון, ולאפשר לו לצאת מדי יום להתאווררות בת שעתיים.

4.

לשיטת המדינה, טענותיו הרבות של העורר והשגותיו כנגד שירות המבחן ואופן עריכת התסקירים בעניינו, לא עלו בבית המשפט קמא בגדרי בקשתו האחרונה – נושא ערר זה – ולכן דינן להידחות. לטענתה, כל הטענות הועלו במסגרת "הסיבוב הקודם" שהסתיים בהחלטה בבש"פ 7379/11 ואין מקום לדון בהן מחדש. אשר לבקשת העורר להקלה בתנאי החלופה שאליה שוחרר, נטען כי התנאים שבהם שוחרר העורר הם מלכתחילה תנאים חריגים בקולתם ביחס לעבירות החמורות המיוחסות לו וביחס למקרים דומים. כל הקלה נוספת בתנאים המגבילים תפגע קשות באיזון שנקבע בהחלטת המשנה לנשיאה. בצד האמור, נטען כי לא חל כל שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בתנאי החלופה שנקבעו זה לא מכבר.

הכרעה

5.

דין הערר להדחות. טענותיו של העורר לגבי התנהלות שירות המבחן בעניינו לא הועלו לפני בית המשפט קמא ב"סיבוב הנוכחי", והוכרעו במסגרת ההחלטה הקודמת של בית משפט זה בעניינו שאינה נתונה לערר. אשר לבקשתו של העורר להקלה בתנאי המעצר – המשנה לנשיאה קבע בהחלטה שבה שחרר את העורר לחלופה כי "רק הקפדה יתירה על כל תנאי חלופת המעצר יצליח להשיג את מטרת איון מסוכנות העורר; יש לקחת את הדבר בחשבון במקרה שיתבקשו הקלות בתנאי מעצר הבית בהמשך". אכן, המסוכנות הנשקפת מהעורר, על רקע המעשים החמורים המיוחסים לו – ברורה וזועקת. התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטת המשנה לנשיאה נועדו לאזן בין המסוכנות הנשקפת מהעורר לבין היכולת להפיגה בחלופה הולמת. גם בנפרד מהנסיבות המיוחדות של המקרה נעיר כי חלוף הזמן יכול להצדיק בחינה מחדש של תנאים מגבילים בחלופת מעצר בנסיבות מסוימות, אך בעניינו, חלפו אך כשלושה חודשים ממועד ההחלטה שבה נקבעו תנאים אלו (השוו: בש"פ 806/12 שללשוילי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (לא פורסם, 30.1.2012). תקופה זו אינה בגדר "זמן ניכר" מאז קבלת ההחלטה המצדיקה מתן הקלה בדמות "התאווררות" (השוו: בש"פ 5772/10 קם נ' מדינת ישראל,

פסקה י' (לא פורסם, 9.8.2010)) .

הערר נדחה אפוא.