בש"פ 11241/04 מדינת ישראל נ. מחמוד מחאג'נה

1.בבקשה שלפניי עותרים המשיבים כי אפסול עצמי מלדון בבקשת המבקשת, שעניינה הארכה רביעית במספר של תקופת מעצרם מעבר לתשעת החודשים שמיום הגשת כתב האישום נגדם.

2.ביום 24.6.03 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד המשיבים. כתב האישום הינו ארוך ומפורט. לצורך ההליך שבפניי, די כי אציין שעל פי האמור בכתב האישום המשיבים הינם פעילים בתנועה האיסלאמית, הפלג הצפוני, אשר פעלו לגיוס כספים מארגוני החמא"ס בחו"ל. זאת, על פי הנטען, לשם העברת כספים אלה או תמורתם למוסדות שונים של התנועה האיסלאמית בישראל, לאגודות צדקה של החמא"ס באיזור יהודה, שומרון וחבל עזה, ולאסירים ועצירים אשר היו מעורבים בעבירות ביטחוניות ובפעולות טרור. למשיבים מיוחסות עבירות ביטחוניות שונות. ביום 23.7.03 נענה בית משפט קמא לבקשתה של המבקשת והורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המשיבים 2 ו-4 עררו, כל אחד בנפרד, לבית משפט זה על ההחלטה האמורה. ערריהם נדחו על ידי השופטת ד' ביניש ביום 18.8.03 (בש"פ 7223/03) וביום 31.8.03 (בש"פ 7385/03), בהתאמה. ביום 1.1.04 עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרם עד תום ההליכים. בקשה זו נדחתה אף היא ביום 27.1.04.

3.לקראת חלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). בקשה זו הובאה לדיון בפניי, בהיותי שופט תורן בעת הגשתה. יוער, כי על פי הפרקטיקה המקובלת בבית משפט זה, נדונות בקשות מעין אלה על ידי השופט התורן. ביום 21.3.04 קיבלתי את הבקשה והוריתי על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים (בש"פ 2637/04, להלן - ההחלטה הקודמת). בקשות נוספות להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים (כל אחת) נענו על ידי השופט א' א' לוי (בש"פ 5601/04, מיום 24.6.04) והשופט י' טירקל (בש"פ 8204/04, מיום 13.10.04). ביום 9.12.04 הגישה המבקשת בקשה נוספת, רביעית במספר, להארכת תקופת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים (להלן - בקשת ההארכה). בקשה זו הובאה לדיון בפניי, שוב כשופט תורן. ביום 14.12.04 הגישו המשיבים את הבקשה דנא, במסגרתה עתרו הם כי אפסול עצמי מלדון בבקשת ההארכה. לטענת המשיבים, מנוסחה של ההחלטה הקודמת עולה כי גיבשתי עמדה חד משמעית, לפיה לאור מסוכנותם הרבה ניתן ואף ראוי להאריך את מעצרם עד למתן פסק דין במשפטם, יהא משכו ארוך ככל שיהא.

4.דין הבקשה להידחות. על פי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נדרש שופט להימנע מלשבת בדין במקרים בהם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. המבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים הינו מבחן אובייקטיבי, ואינו תלוי ברגישותם הסובייקטיבית של בעלי הדין (למשל, ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247; ע"א 1433/04

חברת מלון לביא בתים בע"מ נ' כזום (ניתן ביום 27.6.04), ורבים אחרים).

יוער, כי הסעיף האמור תוקן לפני כתשעה חודשים (ס"ח 1932, עמ' 320), אולם אין בתיקון זה כדי להשפיע על ענייננו. אכן, בהחלטה הקודמת קבעתי כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובכלל זה רמת מסוכנותם של המשיבים, יש מקום להורות על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. זאת, אף שמשפטם אינו צפוי להסתיים בתוך תקופת ההארכה, וצפויות בקשות הארכה נוספות מצידה של המבקשת. דברים אלה שיקפו את האיזון הראוי בין השיקולים השונים בעת מתן ההחלטה הקודמת. כאמור, החלטה זו ניתנה בבקשת ההארכה הראשונה שהגישה המבקשת על פי סעיף 62 לחוק המעצרים. מטבע הדברים, כי בעת מתן ההחלטה הקודמת לא היו יכולים להיות בפניי הנתונים הידועים כיום לגבי קצב שמיעתו של המשפט בתקופה האחרונה והתחזית לעניין התקדמותו של המשפט בעתיד, קרי מעתה ואילך. משכך, אין הדברים שכתבתי יכולים ללמד בהכרח על התוצאה הראויה במסגרת בקשות נוספות להארכת מעצר, כגון זו המצויה לפניי. יצוין, כי מעת לעת נוהגים נאשמים להתנגד לבקשות להארכת מעצרם מן הטעם שמשפטם צפוי להימשך זמן רב. טענה מעין זו יכול שתעלה לגבי בקשה להארכה מעבר לתשעה חודשים, וכאשר ברור כי אין לצפות שהמשפט יסתיים בתקופת ההארכה. ואכן, אף בעת הדיון בפניי בבקשה להארכת המעצר הועלתה טענה זו על ידי הסניגורים. במקרים אלה, אין מנוס כי בית המשפט המחליט בעניין ייתן דעתו לסוגיית התמשכותו הצפויה של המשפט, ולהשלכותיה האפשריות של התמשכות זו על בקשת הארכת המעצר שלפניו (ראו למשל, בש"פ 2747/01 מדינת ישראל נ' הרוש (לא פורסם); בש"פ 8793/04 מדינת ישראל נ' קקון (לא פורסם)). ברי אם כן, כי אין בהחלטה הקודמת דבר המקים חשש ממשי, מבחינה אובייקטיבית, לקיומו של משוא פנים מצידי ביחס לדיון בבקשת ההארכה אשר נמצאת לפניי.

5. הבקשה נדחית.