ע"א 1433/04 חברת מלון לביא בת ים בע"מ נ. עופר כזום

ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופט א' ש' שילה (מיום 28.1.2004), שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 1464/03.

1.המערערות הן הנתבעות מס' 2 ו-4 בת.א. 1464/03, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבים לערעור הם התובעים באותו תיק. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, הובאה בפני הרשם שילה בקשת המערערות לסילוק על הסף של כתב התביעה (בש"א 11275/03). בפתח הישיבה שנקבעה לדיון בבקשה (ביום 6.11.2003), ביקשו המערערות כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בבקשה. בקשת הפסילה התבססה על תחושת בא-כוחן של המערערות, כי הרשם נוקט משוא פנים ביחס ללקוחותיו, בתיק זה ובתיקים אחרים.

2.בפרט התייחסה בקשת הפסילה להחלטה (מיום 1.9.2003) שלא לדחות את מועד הדיון בבקשה לסילוק על הסף, למרות בקשתו של בא-כוח המערערות לעשות כן (עקב דיון אחר שהיה קבוע לו לאותו מועד). החלטה זו שונתה בהמשך (בעקבות הגשת ערעור על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי), ובפועל נדחה הדיון כבקשת המערערות. כן התייחסה בקשת הפסילה לפסקי דין שנתן הרשם שילה, בכהונתו כשופט בית משפט השלום, נגד לקוחות אחרים של בא-כוח המערערות בת.א. (בת-ים) 207/99 (בו ניתן פסק דין עקב העדר התייצבות ואי-הגשת תצהיר עדות ראשית; ולפי טענת בא-כוח המערערות גם נדחתה בקשה מוסכמת לביטול פסק הדין) ובת.א. (תל-אביב) 46577/96 (בו ניתן פסק דין עקב מחיקת כתב ההגנה). בא-כוח המערערות מתרשם, ככל הנראה, כי לרשם שילה יחס שלילי כלפיו, וזה משליך לרעה על מצבם של לקוחותיו. מסיבה זו נתבקשה פסילת הרשם מלדון בבש"א 11275/03.

3.בית המשפט דחה (ביום 28.1.2004) את בקשת הפסילה. נקבע, כי ההחלטה המקורית שלא לדחות את מועד הדיון כבקשת בא-כוח המערערות, לא נבעה מיחס מיוחד כלשהו כלפי בא-כוח המערערות, אלא ניתנה מטעמים ענייניים, נוכח הרצון לקדם את הטיפול בתיק, וכן מפני שבקשת הדחייה לא נומקה כראוי. אשר להחלטות בתיקים אחרים – בית המשפט ציין כי הדברים, שהובאו בבקשת הפסילה באופן חלקי ובלתי-מדויק, כלל אינם זכורים לו, וכי מכל מקום אין בהם לבטא יחס מיוחד כלשהו כלפי בא-כוח המערערות. לבסוף צוין השיהוי שבהגשת בקשת הפסילה רק בפתח הדיון ביום 6.11.2003, וזאת למרות שעילת הפסילה הנטענת – ההחלטה בבקשה לדחיית מועד הדיון – נודעה למערערות למעלה מחודשיים קודם כן. מכל הטעמים הללו נדחתה בקשת הפסילה. כן חויבו המערערות בתשלום הוצאות המשיב 1 (שהשיב לבקשה) בסך 5,000 ש"ח.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערערות שבות וטוענות, כי החלטותיו של הרשם שילה בתיקים בהם מופיע בא-כוחן מגלות משוא פנים נגדו ונגד לקוחותיו. לטענתן, אין הצדקה לאף אחת מן ההחלטות שנתקבלו – בעניין דחיית מועד הדיון בתיק זה, ובעניינים האחרים בתיקים קודמים. רצף זה של החלטות חסרות-בסיס, לשיטת המערערות, מלמד על קיומו של משוא פנים לרעת לקוחותיו של עו"ד בלטר, ודינו להביא לפסילת הרשם. אשר לשיהוי בהגשת בקשת הפסילה – טוען בא-כוח המערערות כי הוא חווה "לבטים קשים" טרם שגמלה בו ההחלטה להגיש את בקשת הפסילה, ומסיבה זו לא הוגשה הבקשה בשלב מוקדם יותר.

5.דין ערעור זה להידחות. די בשיהוי בהגשת בקשת הפסילה כדי להביא לתוצאה זו. תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי טענת פסלות תיטען מיד לאחר שנודעה לטוען עילת הפסלות. בענייננו, עילת הפסלות הנטענת (דחיית הבקשה לדחיית מועד דיון) היתה ידועה למערערות כבר ב-1.9.2003. לבטיו הקשים של בא-כוח המערערות אינם ממין העניין. אין בהם כדי להשפיע על קיומה או על העדר-קיומה של עילת פסלות; והדין מחייב את הצד הטוען לפסלות למחול על לבטיו ולהחליט, האם יטען זאת מייד, או יימנע מהעלאת הטענה.

6.גם לגוף העניין, נעדרת טענת הפסלות כל בסיס בדין. בא-כוחן של המערערות מעלה בערעור השגות שונות, חלקן באופן מנומק, חלקן בחצי-פה, נגד החלטות שונות שקיבל הרשם שילה בתיק זה ובתיקים אחרים בהם דן כשופט בית משפט השלום. משורת החלטות אלה לומד בא-כוח המערערות, כי הרשם שילה נוקט משוא פנים נגד לקוחותיו. לטענה זו לא הוצג כל בסיס שהוא. כמה החלטות, שניתנו בעניינים שונים לגמרי ובהקשרים שונים לגמרי, חלקן טכניות-דיוניות וחלקן מהותיות, אינן מלמדות כשלעצמן על משוא פנים של שופט כזה או אחר כלפי בא-כוח מסוים, אפילו אותן החלטות מסוימות ניתנו נגד לקוחותיו. השופט חייב לפסוק לפי מיטב הבנתו השיפוטית, ולא לפי מיהותם של הצדדים או באי-כוחם. לא הובאה כל ראיה ממנה ישתמע כאילו הרשם שילה לא פעל כן בהליכים עליהם מצביעות המערערות. "רצף" ההחלטות, כלשעצמו, אינו מלמד דבר. יוצא, שלבד מטענות בא-כוח המערערות נגד סבירות ההחלטות בתיקים השונים – טענות שמקומן בערעור, ולא בבקשת פסלות – לא הונח כל בסיס לקיומו של משוא פנים מצד הרשם. טענת הפסלות כולה מיוסדת בתחושותיו הסובייקטיביות של בא-כוח המערערות, ובהעדר עוגן אובייקטיבי כלשהו לתחושות אלה, דינה להידחות.

הערעור נדחה.