ע"א 11970/04 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ. חיים דנן

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ג' (דה לאו) לוי) מיום 19.12.04, שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 1160/00.

1.המערער, בנק למתן משכנתאות, נתן הלוואה למשיבים 1-2 (להלן – הקונים) לטובת רכישת דירת מגורים מהמשיבים 6-7 (להלן – המוכרים). לטענת המערער, החתים הוא את הקונים והמוכרים על הודעת משכון, בכוונה למשכן את כל הזכויות בנכס לטובתו, להבטחת החזר ההלוואה. על-פי המערער, הקונים לא עמדו בתשלום החוב, ומשכך ביקש לממש את השעבודים הקיימים לטובתו. ברם, נסתבר לו כי בינתיים נמכר הנכס למשיב 4, למרות קיומו של השעבוד ומבלי שזה סולק. לפיכך, הגיש המערער (ביום 11.6.00) תובענה, בה נתבקש בית המשפט להצהיר כי עסקת מכר הדירה בין הקונים לבין משיב 4 הנה עסקה למראית עין ולחילופין עסקה בטלה בשל היותה בלתי חוקית. כן נתבקש בית המשפט להצהיר, כי כל הזכויות הקנייניות שהועברו על-פי עסקה זו בטלות, וכי הזכויות בדירה מוקנות למערער, אשר לו, כך נטען, משועבדות הזכויות בדירה. בנוסף, תבע המערער את סילוק חובם של הקונים בגין ההלוואה שנתן להם. בית המשפט הורה (ביום 29.4.01) על הפרדת הסעד הכספי אותו ביקש המערער מן הסעד ההצהרתי, כך שבית המשפט דן רק בסעד ההצהרתי, ואילו התביעה לסעד כספי הועברה לבית משפט השלום בחיפה. כן הורה בית המשפט על צירוף המשיב 3, טפחות בנק משכנתאות לישראל, כנתבע נוסף, משטען כי הזכויות בדירה נשוא התובענה משועבדות לטובתו. משכך, הורה בית המשפט (ביום 20.12.01) על הגשת כתב תביעה מתוקן. המערער תיקן את כתב התביעה בהתאם.

2.המערער ביקש לתקן את כתב התביעה פעם נוספת, ביחס לשתי טענות. האחת , כי עסקת המכר בין הקונים למוכרים לא בוטלה כפי שהם טענו. השנייה , כי השעבוד חל על זכויות הקונים והמוכרים. בית המשפט דחה (ביום 22.7.03) את בקשת התיקון, בנימוק כי המערער טוען טענות עובדתיות חלופיות סותרות, שאינן מותרות, לפיהן משיב 6 משכן את זכויות משיב 1, או משיב 6 משכן את זכויותיו שלו, או משיב 1 משכן את זכויותיו שלו.

3.על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 8839/03). בית המשפט העליון (השופט א' ריבלין) קיבל (ביום 18.1.04) באופן חלקי את הבקשה, במובן זה שהתיר את תיקון כתב התביעה ואפשר למערער לטעון כי עסקת מכר הדירה בין הקונים למוכרים, היא העסקה שבמסגרתה ניתנה ההלוואה על-ידי המערער והדירה שועבדה לטובתו, לא בוטלה מעולם, וכי הביטול שנעשה היה אך למראית עין. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור בכל האמור לבקשת המערער לאפשר לו לטעון כי המשכון עליו הוא מסתמך חל הן לגבי זכויות הקונים והן לגבי זכויות המוכרים.

4.בהתאם, הגיש המערער כתב תביעה מתוקן בשנית. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, פנה המשיב 3 לבית המשפט בבקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, מכתב התביעה המתוקן עולה כי משיב 6 משכן את זכותו של משיב 1, דבר שלא יכול להיעשות, שכן אדם אינו רשאי למשכן זכות של אחר. בהחלטה (מיום 3.11.04) קבע בית המשפט כי למרות החלטתו מיום 22.7.03, ולמרות החלטת בית המשפט העליון, תיקן המערער את סעיף 5 לכתב תביעתו, שעניינו שטר המשכון, שתיקונו לא הותר. נכתב, כי המערער חוזר בשנית על טענותיו כי הזכויות שמושכנו הן גם זכויות הקונים וגם זכויות המוכרים. בית המשפט הורה למערער להבהיר את האמור בכתב התביעה בתוך 21 יום ולטעון באופן מפורש אלו זכויות מושכנו בשטר המשכון, שאם לא כן תמחק התובענה.

5.בעקבות החלטה זו הגיש המערער (ביום 6.12.04) בקשה לפסילת בית המשפט. לטענתו, בית המשפט העליון קבע בהחלטתו כי טענות המערער בדבר שטר המשכון אינן טענות סותרות, אלא טענות מסתברות העולות מכתב התביעה המקורי. לדבריו, בית המשפט מתעלם מהחלטת בית המשפט העליון בקובעו כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות. לדעת המערער, יש בהתעלמות זו משום גיבושה של דעה מוקדמת הנוגעת לסוגיה משפטית מרכזית בתיק, במובן זה שננעלה דעתו של בית המשפט בחורצו את דין תביעת המערער לשבט.

6.בית המשפט דחה (ביום 19.12.04) את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, כי טענות המערער מתייחסות להחלטה דיונית שנתן בית המשפט. הדרך להשיג על החלטות כאלו, כך נקבע, הנה באמצעות הגשת ערעור ולא על דרך של בקשה לפסילת שופט.

7.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו. משיב 3, בתגובה לערעור, מבקש להסתמך על החלטת בית המשפט. לטענתו, מדובר בבקשת סרק שכל מטרתה להמשיך ולעכב את הדיון בתיק, שנמשך כבר למעלה מ-4 שנים. לדבריו, אין סתירה בין החלטת בית המשפט להחלטת בית המשפט העליון, מה גם שהדרך להתמודד עם טענת המערער מצויה בהליכי ערעור, ולא על-ידי בקשת לפסילת בית המשפט.

8.עיינתי בטענות הצדדים. אין בערעור זה ממש ודינו להידחות. מהחלטת בית המשפט לא עולה משוא פנים כלפי המערער. מדובר בהחלטה שנתן בית המשפט, אשר הדרך להתמודד עמה הנה בערכאת ערעור, על-פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"א 756/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס נ' יורשי טובה אחימן ז"ל (לא פורסם); ע"א 8681/03 בורנשטיין נ' סטולמן (לא פורסם); ע"א 5425/03 חזון נ' חזון (לא פורסם); ע"א 3843/03 יניב נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם)). טענת הפסלות כולה מיוסדת בתחושותיו הסובייקטיביות של המערער, ובהעדר עוגן אובייקטיבי כלשהו לתחושות אלה, דינה להידחות (ע"א 1433/04 חברת מלון לביא בת ים נ' כזום (לא פורסם)).

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות משיב 3 בסך כולל של 5,000 ₪ ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪.