בש"פ 1128-24 בש"פ 1128-24

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (השופטת י' שיטרית) מיום 15.1.2024 בתיק מ"ת 34570-11-23, שבה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע לערר

1.נגד העורר, אמין מנאסרה, הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירות חבלה בכוונה מחמירה, שוד מזוין בחבורה, ונשיאה והובלה של נשק (להלן: כתב האישום). על פי עובדות כתב האישום, ביום 28.10.2023 סמוך לשעה 18:00 הגיע העורר לכניסה לכפר אכסאל כשהוא נוהג ברכב מסוג טויוטה ששייך לאחיו מוחמד (להלן: הטויוטה ו-מוחמד, בהתאמה) ובו אקדח. כעבור מספר דקות הגיע למקום המתלונן – שהעורר היה מסוכסך עימו – ברכב מסוג מיצובישי (להלן: המיצובישי), והשניים נפגשו באקראי. העורר פנה למתלונן וביקש לשוחח עמו. בהמשך לכך נכנס העורר למיצובישי וישב ליד המתלונן, ובעודם משוחחים מוחמד הגיע למקום. מוחמד הוציא את המתלונן מהמיצובישי בכוח, ויחד עם העורר הם תקפו אותו. מוחמד חנק את המתלונן והעורר הכה אותו ברגליו במוט ברזל. בהמשך נטל העורר את מכשיר הטלפון של המתלונן מכיסו, ומוחמד ירה לעבר רגליו של המתלונן באמצעות האקדח שהיה בטויוטה. בשלב מסוים העורר ומוחמד נטלו גם את מפתחות המיצובישי ונמלטו מהמקום בנסיעה בטויוטה כשהם מותירים את המתלונן שרוע על הקרקע.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט נגדו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בהחלטה מיום 15.1.2024, תוך שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה ראויה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום. בראש ובראשונה הושתתה ההחלטה על הודעותיו של המתלונן במשטרה, שבהן חזר באופן עקבי על גרסתו באשר לאופן השתלשלות העניינים מושא כתב האישום. המתלונן שב ומסר כי העורר נכח באירוע והשתתף בתקיפתו, והדגיש כי אין לו ספק בזיהוי מפני שישב לצדו במיצובישי. אמנם המתלונן לא היה משוכנע בכך שהמעורב השני באירוע היה מוחמד, אך אין לכך השפעה באשר למעורבות העורר באירוע. בהחלטה ניתן משקל אף להודעות העדים שסייעו למתלונן סמוך לאחר האירוע, אשר ציינו כי המתלונן מסר להם באופן ספונטני שהעורר ומוחמד תקפו אותו והיו מעורבים בירי. בהקשר זה נקבע כי אמירותיו אלו של המתלונן בסמוך לאחר אירוע האלימות הן בבחינת "רס גסטה".

3.נקבע כי הממצאים הפורנזיים שנמצאו, בהם שרידי ירי בדגימה שנלקחה מידי העורר ושרידי ירי במושבים הקדמיים של הטויוטה, תומכים בגרסת המתלונן כפי שנמסרה בהודעותיו במשטרה, ומחזקים את התשתית הראייתית הלכאורית נגד העורר. עוד נזכרו בהחלטה מסמכים רפואיים שמהם עולה כי הפצעים שנגרמו למתלונן וטופלו בבית חולים הם פצעי ירי. נוסף על כך, סרטוני מצלמות אבטחה מאזור הכניסה לכפר אכסאל תיעדו רכב דומה בתיאורו ובמספרו לטויוטה, שחלף במקום במועדים המתיישבים עם הודעות המתלונן. בית המשפט הבהיר כי גרסתו של העורר כפי שנמסרה בחקירותיו, שבה הכחיש את המיוחס לו, אינה מערערת את התשתית הראייתית נגדו אלא להיפך – היא עומדת בסתירה לעדויות המצויות בחומר החקירה ולמארג הראייתי הכולל.

4.בית המשפט התייחס בהחלטתו גם לתצהיר שהגיש המתלונן לאחר הגשת כתב האישום (להלן: התצהיר), שבו נכתב כי העורר תקף אותו באגרופים, בעיטות וסטירות, והכה אותו באזור הרגליים באמצעות מוט ברזל; כי בניגוד למה שמסר במשטרה, מוחמד לא נכח במקום ולא תקף אותו, והדברים שמסר בנוגע להוצאת האקדח מהטויוטה והירי לעבר רגליו על ידי מוחמד איננו נכון; וכי בעת מסירת הודעתו הראשונה היה המתלונן תחת השפעת אלכוהול ותרופות ואף סבל מכאבים, ובשל כך לא היה ער למה שאמר לחוקרי המשטרה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי גרסת המתלונן כפי שפורטה בתצהיר עומדת בסתירה חזיתית לגרסתו הקודמת ולראיות הקיימות, בהן הממצאים הרפואיים ושרידי הירי. צוין כי לפערים אלה לא ניתן הסבר. כמו כן, גם אם בעת ההודעה הראשונה היה המתלונן תחת השפעת אלכוהול ותרופות, הרי שהוא חזר בפירוט על אותה גרסה גם בהודעותיו הנוספות. עם זאת, נקבע כי סוגיה זו תיבחן במסגרת שמיעת הראיות גופן, ואין בכך כדי להשפיע על מעצרו של העורר לעת הזאת.

5.לבסוף נקבע בהחלטה כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, בשים לב לטיבם, מהותם, אופיים ונסיבות ביצועם, מקימים עילת מעצר שעניינה מסוכנות בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בנוסף עבירות הנשק המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, וכי בנסיבות העניין קיימות גם עילות המעצר שעניינן חשש לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מאימת הדין. אשר לקיומה של חלופת מעצר, צוין כי בתסקיר שנערך לעורר נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו או על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, וכי עמדה זו מקובלת על בית המשפט.

על בסיס כל האמור לעיל הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ומכאן הערר שלפנַי.

תמצית טענות הצדדים

6.לטענת העורר, ההחלטה להורות על מעצרו עד תום ההליכים שגויה, שכן לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים נגדו, ואת המסוכנות שנקבעה ניתן להפיג באמצעות שחרור לחלופת מעצר. בפרט נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא התחשב בסתירות המהותיות בין הגרסאות השונות שמסר המתלונן, שהמסקנה המתבקשת מהן היא כי לא קיימות ראיות לכאורה. נוסף על כך, יתר הראיות בתיק תומכות בגרסתו של העורר, ואף נסיבותיו האישיות – היותו בן 44, נשוי ואב לילדים אשר מעולם לא הורשע בפלילים – מטות את הכף לטובת שחרורו.

7.בדיון שהתקיים לפנַי ביום 15.2.2024 הוסיף בא-כוח העורר כי המתלונן, שהוא עד התביעה העיקרי, חזר בו מעדותו בדיון שהתקיים יום קודם לכן, ומסיבה זו אף הוכרז כעד עוין. עוד נטען כי הגרסאות השונות שמסר המתלונן לאורך הדרך הן כה סותרות ונוגדות זו את זו, עד שניתן לקבוע כבר בשלב זה כי לא קיימות ראיות לכאורה. גם אין לייחס להימצאות שרידי ירי על גופו של העורר משמעות ראייתית, שכן אין פירוש הדבר בהכרח כי הוא ירה בנשק או שהה לצד אדם שירה. גם הקביעה שפצעי המתלונן הם פצעי ירי היא "טעות נגררת" שנבעה מכך שהמתלונן עצמו אמר בזירה כי הוא נפצע פצעי ירי, ואמירה זו התגלגלה מפה לאוזן ונרשמה לבסוף במסמכים הרפואיים בשוגג. בהקשר זה נטען כי מומחה שהעיד יום קודם לכך בבית המשפט המחוזי מסר, כי לא ניתן לקבוע בוודאות אם מדובר בפצעי ירי או בפצעים שנגרמו מחפץ עגול כמו מוט ברזל. בתוך כך הודגש כי המתלונן לא נבדק כמקובל במקרים דומים ב"בדיקת חי" במכון לרפואה משפטית, וזאת בשל עומס העבודה שנוצר במכון בעקבות המצב הביטחוני השורר בישראל.

8.בתשובתה לערר טענה באת-כוח המדינה כי ההחלטה מפורטת ומנומקת ואינה מגלה עילה להתערבות. המתלונן חזר על גרסתו באופן עקבי למעט בנושא זיהויו של מוחמד, ולאורך כל הדרך תיאר את העורר כמי שתקף אותו. הדברים נאמרו בזמן אמת, מיד לאחר ביצוע המעשים המפורטים בכתב האישום, ועולים בקנה אחד עם שרידי הירי שאותרו על גופו של העורר ובתוך הטויוטה כמו גם עם צילומי האבטחה מהאזור. לבסוף הדגישה באת-כוח המדינה כי טענות לגבי סתירות, כרסום ראייתי ומהימנות הראיות – מקומן בהליך העיקרי ולא בהליך המעצר.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בערר, שמיעת טענות הצדדים בדיון שלפנַי ועיון בחומרי החקירה, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

10.סעיף 21(ב) לחוק המעצרים מורה כי בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אם נמצאו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. בית המשפט איננו נדרש להשתכנע כי החומר הראייתי מעיד על כך שניתן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, אלא לבחון אם מכלול הראיות מלמד על פוטנציאל להרשעת הנאשם (ראו לאחרונה לדוגמה: בש"פ 493/22 מדינת ישראל נ' חסין, פסקה 15 (6.2.2022); בש"פ 8488/23 שאלאלפה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (19.12.2023)).

11.עיון בחומר החקירה מלמד כי קיימת תשתית ראייתית מספקת כדי לעמוד ברף הנדרש למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. כך, בהודעת המתלונן שנמסרה למשטרה יום לאחר האירוע, ביום 29.10.2023, הוא תיאר בפרוטרוט את האירוע המפורט בכתב האישום, וציין באופן ברור כי הותקף על ידי העורר ומוחמד, ולדבריו "אני ראיתי את אמין ומוחמד בפנים גלויות ומכיר אותם מזמן מהכפר ואנחנו גם גיסים משני צדדי המשפחה". העורר גם ציין כי מוחמד ירה בו באקדח, אם כי הבהיר שלא שמע קולות ירי ולא חש בכאבים "בגלל כל המכות ממוט הברזל שנתנו לי". בהודעת המתלונן מיום 6.11.2023 הוא חזר בקווים כלליים על גרסתו, אמר שראה את העורר מגיע למקום ברכבו של מוחמד, שירו עליו, ואף תיאר את האקדח ששימש לכך.

12.בהודעה נוספת שנגבתה מהמתלונן ביום 9.11.2023 הוא סיפר לראשונה ששתה אלכוהול ביום האירוע – לדבריו 6-5 בקבוקי בירה בשעות הצהריים. הוא ציין כי בעת האירוע לא היה שיכור, אך אינו בטוח שהמעורב הנוסף באירוע היה מוחמד. מכאן נשאל המתלונן מדוע אם כן הוא משוכנע שהעורר הוא מי שנכח מקום, ועל כך השיב "כי הוא היה איתי ברכב הרבה זמן". בתצהירו מיום 2.12.2023 המתלונן הכחיש כי מוחמד היה במקום וכי ירו עליו, והדגיש כי בעת האירוע היה תחת השפעת אלכוהול ותרופות ולכן לא דייק בהודעותיו הקודמות. יחד עם זאת כאמור, המתלונן שב והבהיר במסגרת התצהיר כי העורר תקף אותו באגרופים, בעיטות וסטירות ובאמצעות מוט ברזל, וכן לקח ממנו את מכשיר הטלפון שלו.

13.בנוסף על האמור, בהודעתו של מר אריק אלבז, עובר אורח שסייע למתלונן לאחר האירוע, הוא סיפר כיצד עבר במקום וראה את המתלונן יושב ברכבו וזועק לעזרה. לדברי אלבז, המתלונן אמר כי שניים מכפרו, העורר ואחיו, ירו בו ולקחו את הטלפון שלו.

14.המתלונן קשר אפוא את העורר לאירוע לכל אורך הדרך, למן הרגע שבו אותר על ידי עובר אורח פחות משעה לאחר האירוע, ובכל אחת משלוש ההודעות שנתן למשטרה. אף בתצהיר שבו מבקש העורר להיתלות, המתלונן מסר שהותקף על ידי העורר – ואין כל בסיס לטענה כאילו המתלונן לא היה עקבי בעניין זה. אשר לטענת בא-כוח העורר כי בעת האירוע המתלונן היה נתון להשפעת אלכוהול ותרופות ולפיכך אין ליתן משקל רב לגרסתו – מקומה להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר (בש"פ 1074/21 אעמס נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (24.2.2021)).

15.זאת ועוד. חומר הראיות בתיק איננו מתמצה בעדויות שנמסרו בעל פה. לפי חוות הדעת של מומחה המעבדה הדיגיטלית מיום 14.11.2023 רכב טויוטה מסוג הרכב השייך למוחמד נצפה בזירת האירוע. מחוות הדעת של מומחית מז"פ מיום 4.1.2024 עולה כאמור כי בשני המושבים הקדמיים של הטיוטה נמצאו שרידי ירי, וכך גם על ידיו של העורר. בניגוד לטענת העורר, בחוות הדעת הובהר כי המשמעות של הימצאות שרידי ירי בדגימות שנלקחו מחשוד מצביעה על כך שהחשוד עצמו ירה בנשק חם, היה בסמוך לאדם אחר בעת שהוא ירה בנשק, או בא במגע עם אדם או חפץ שהיו מזוהמים בשרידי ירי.

16.ועל כל אלה יש לציין כי בהודעתו מיום 5.11.2023 של מתמחה בית החולים העמק שקלט את המתלונן בחדר המיון לאחר פציעתו ביום האירוע, ציין "כתינוק המשיח לפי תומו" כי המתלונן "סבל מפצעי ירי בשתי רגליו". בהודעתו מיום 12.11.2023 כאשר המתמחה נשאל אם ניתן לקבוע בוודאות שמדובר בפצעי ירי, הוא השיב כי מניסיונו המקצועי "הפצעים מתאימים מאוד לפצעי ירי" אך אינו יכול להעיד בוודאות כמה קליעים נורו ומאיזה כיוון בוצע הירי.

17.על בסיס כל האמור לעיל, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצרו של העורר.

18.ולבסוף העורר טען בעררו כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופת מעצר. כפי שפרט בית המשפט בהחלטתו, מסוכנותו של העורר נלמדת מנסיבות ביצוע המעשים המפורטים בכתב האישום, ומכך שעבירות הנשק המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. בנוגע לעבירות אלו נקבע לא אחת כי הכלל הוא מעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח (בש"פ 1050/24 מדינת ישראל נ' גרייב, פסקה 10 (8.2.2024); בש"פ 5544/23 אבו צוצין נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (9.8.2023); בש"פ 4422/22 אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (5.7.2022)). חרף זאת הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר בעניינו, אולם שירות המבחן לא בא בהמלצה על העברת העורר לחלופת מעצר. במסגרת התסקיר הביע שירות המבחן ספקות בנוגע ליכולת המפקחים המוצעים להתמודד עם הסיכון הטמון בהתנהלותו של העורר, ואף סבר כי קיים סיכון לא מבוטל לשיבוש מהלכי משפט מצדו. נוכח כל האמור, בצדק קבע בית המשפט כי אין לסטות מן הכלל בדבר מעצר מאחורי מלא סורג ובריח ואין מקום להתערבות בהחלטתו.

הערר נדחה.