בש"פ 1191/06 פטריק גז נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט רוזן) מיום 19.1.06 בב"ש 90067/06, בגדרה נדחה ערר העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופטת עטר) מיום 30.10.05 בב"ש 3739/05, בה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

ב.(1) ביום 2.10.05 הוגש כתב אישום כנגד העורר בבית משפט השלום בפתח תקוה. בכתב האישום יוחסו למשיב עבירות של קבלת דבר במרמה והונאה בכרטיס חיוב לפי סעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, ניסיון להונאה בכרטיס חיוב וניסיון לקבלת דבר במרמה. באישומים 2-1 נטען כי העורר ביצע שתי רכישות בחנות שבתחנת הדלק מגשימים, באמצעות כרטיסי חיוב מזויפים. באישום השלישי נטען כי ביום 30.7.05 ביצע רכישה של מוצרים בחנות בתל-אביב, באמצעות כרטיס חיוב מזויף. באישומים 7-4 נטען, כי במועדים שונים ניסה העורר לתדלק את מכוניתו בעמדת שירות עצמי באמצעות כרטיס חיוב מזויף.

(2) עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. עובר להגשת כתב האישום, ביום 29.9.05, ציין בהחלטתו בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת קרלינסקי), לאחר הגשת הצהרת תובע בדבר הכוונה להגיש כתב אישום, כי "ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת בחלופת מעצר ראויה". עם זאת, נמנע בית משפט השלום משחרור העורר באותו יום, כיוון שלא היה באפשרותו לבדוק את חלופת המעצר המוצעת עקב היעדרותה של אשת העורר מהדיון.

(3) ביום 26.10.05 התקיים דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. ביום 30.10.05 החליט בית משפט השלום בפתח תקוה (השופטת עטר) לקבל את הבקשה, בקבעו - ראשית - כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר. כך למשל, אשר לאישומים 2-1 קבע בית משפט השלום כי העורר לא חלק על הימצאותו בחנות במועדים הרלבנטיים. לטענתו, ביצע רכישות באמצעות כרטיסי חיוב של מי מבניו; אך טענתו זו נסתרה על ידי רישומי חברות האשראי. כן קבע בית המשפט כי פער הזמנים (שעה ומספר דקות) בנוגע למועד הרכישות נשוא אישומים 2-1, בין רישומי התדפיסים של חברת האשראי לבין תמונות שהופקו על ידי מצלמות החנות, ניתן ליישוב על ידי הסברה של מנהלת החנות לפיו טרם התאימה את שעון המצלמה לשעון קיץ. בדומה לא נעתר בית משפט השלום לטענות באשר לראיות באישומים האחרים.

(4) באשר לעילות המעצר ולהכרעה, בית המשפט קבע כי אף שהעורר הואשם בעבירות רכוש, יש לעצרו עד לתום ההליכים, שכן "הפך את דרך המרמה לאורח חייו". מסוכנותו של העורר נלמדת - כנקבע - מעברו הפלילי הכבד, הכולל "מספר עצום" של עבירות שביצע בקשר עם כרטיסי חיוב, ומהעובדה כי תלוי ועומד כנגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות דומות בבית משפט השלום בנתניה. כן נקבע, כי העורר לא נרתע מעונש מאסר ממושך שהוטל עליו בעבר, כי ביצע את העבירות שעה שהיה אסיר ברישיון ומאסר מותנה של 20 חודשים מרחף על ראשו. בנסיבות הסיק בית המשפט כי אין בחלופת המעצר המוצעת - מעצר בית בפיקוח אשת העורר - כדי לאיין את מסוכנותו.

ג.(1) על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי. ביום 19.1.06 דחה בית המשפט את הערר, בקבעו כי החלטתו של בית משפט השלום בכפר סבא בדבר שחרור העורר היא עובדה שהיה על בית משפט השלום בפתח תקוה לתת לה משקל בהחלטתו; ועם זאת, מוסמך היה בית משפט השלום בפתח תקוה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בהתאם לבקשה החדשה מטעם המשיבה למעצר העורר עד לתום ההליכים שהוגשה עם כתב האישום. לא נמצא כל פגם בקביעת בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. נקבע, כי בנסיבות מסוימות, מקימות עבירות רכוש, על פי ההלכה הפסוקה, עילת מעצר. בית המשפט המחוזי גרס אף הוא כי בנסיבות דנן, שבהן לא נרתע העורר מביצוע העבירות לכאורה עת היה אסיר ברישיון ולחובתו מאסר על תנאי, אין חלופת המעצר המוצעת מאיינת את מסוכנותו. בשולי דבריו הוסיף בית המשפט כי פתוחה הדרך לעורר להגיש בקשה לעיון נוסף, בה יציע חלופת מעצר "בטוחה", שתיבחן על ידי שירות המבחן, וזאת בצירוף ערבויות כספיות משמעותיות ונכבדות.

(2) ביום 2.2.06 נדונה בקשה לעיון נוסף בבית משפט השלום בפתח תקוה ושוב נתבקש בית המשפט להורות כי העורר ישהה במעצר בית מלא בפיקוח אשתו. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אין להורות על הכנת תסקיר מעצר. בהחלטה נאמר כי חלופת המעצר המוצעת הוצעה בגלגולו הראשון של ההליך, ונדחתה הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט גרס, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר זכות העורר לעיון נוסף מועדה כאשר תוצע חלופה ראויה שונה מזו שכבר הוצעה.

ד.(1) בערר דנן, המפורט ובממצה, מתבקש בית משפט זה להורות על שחרור העורר למעצר בית מלא בפיקוח אשתו, ולחלופין להורות לשירות המבחן לבחון חלופה זו או כל חלופה אחרת.

(2) לטענת העורר היה על המשיבה, לכל הפחות, לציין בפני בית משפט השלום בפתח תקוה את החלטת בית משפט השלום בכפר סבא לשחרר את העורר. כן נטען כי שגה בית משפט השלום בפתח תקוה בכך שסטה מתחילה מהחלטת בית משפט השלום בכפר סבא, שכן מדובר בערכאות שוות, ואף לא הונחה בפניו תשתית עובדתית שונה משהונחה בפני בית המשפט בכפר סבא. בהקשר זה נטען עוד כי למעשה, לאחר החלטת בית משפט השלום בכפר סבא, היה העורר "בסטטוס של משוחרר", שכן אך מכשלה טכנית (אי התייצבות אשתו בבית המשפט) מנעה שחרורו.

(3) כן טען העורר כי הראיות כנגדו מכורסמות באופן משמעותי. אשר לאישומים 2-1 נטען בהקשר זה, כי שתי פקידות החנות בתחנת הדלק לא זיהו את העורר, כי לא נמצא שובר העסקה נשוא האישום השני (אלא אך פלט שחזור של מחשב החנות), וכי אין התאמה בין השעה המופיעה בתדפיסי חברת האשראי לבין השעה המופיעה על גבי מצלמות החנות. כן נטען כי המשטרה לא ביצעה איכון של מכשיר הפלפון של העורר בעת ביצוע העיסקאות נשוא אישומים 2-1.

(4) לעניין אישומים 7-4 נטען, כי אין תיאום בין השעה המופיעה במצלמה, השעה המופיעה במשאבת הדלק והשעה המופיעה במערכת המחשוב של חברת האשראי. כן נטען כי האישומים מבוססים, בין השאר, על תמונות בהן נראה העורר, ללא שמופיעים על גבן שעה ותאריך. נטען עוד כי אין כל ראייה לכאורה ביחס לאישום השישי וכן כי ביום 3.1.05 נעשה שימוש כושל על ידי אדם אחר בכרטיס האשראי נשוא האישום הרביעי. לעניין אישומים 5-4 נטען, כי בהודעתו של נציג חברת האשראי, נאמר שהעורר הגיע לתחנת הדלק ברכב פלוני שעה שבכתב האישום נאמר במפורש כי רכבו של העורר הוא רכב אחר.

(5) לעניין האישום השלישי נטען, כי מוכר החנות בתל-אביב שגה בתיאור השעה בה נעשה הניסיון לביצוע עיסקה באמצעות כרטיס החיוב המזויף וכי בנו של העורר ביצע עסקה בחנות זו, כשבוע לאחר הניסיון הנטען לביצוע עסקה בכרטיס המזויף. עובדה זו תואמת - כנטען - את עדות המוכר עצמו, שהעורר טען בפניו כי הוא משתמש בכרטיס האשראי של בנו. מוסיף העורר וטוען כי המוכר לא דק בתאריך ביצועו של ניסיון העסקה בכרטיס האשראי המזויף, שלמעשה בוצע באמצעות כרטיס האשראי של הבן. כן נטען, כי לא נערך מסדר זיהוי המאשש את הטענה, כי העורר הוא זה שניסה לבצע עסקה זו.

(6) כן נטען בנוגע לעילת המעצר, כי כתב האישום עוסק בשני אירועים שאירעו בהפרש של שישה חודשים, שהעורר נחשד בעבירות רכוש בהיקף של 700 ש"ח בלבד והן מצויות "במדרג הנמוך ביותר". כן נטען כי לא נתפסו בבית העורר כרטיסי חיוב מזויפים או מכשירי זיוף, וכי אין מדובר בהתארגנות עבריינית. נטען עוד, כי העבירות הקודמות בהן הורשע העורר הן נושנות, ונעשו בין השנים 1995-1972.

ה.(1) לאחר העיון, חוששני כי אין בידי להיעתר לערר, חרף מאמציו של בא כוח העורר, שלא הניח טענה שלא טען, ואין חקר – כפי שנאמר מכבר – לתבונת סניגור מוכשר (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי , פד' ד 429, 433, הנשיא אולשן, שצוטט פעמים רבות)).

(2) ראשית, באשר למעמדה של החלטת השופטת קרלינסקי מיום כ"ה באלול תשס"ה (29.9.05), אוסיף, כי לא בכדי ציינתי את התאריך העברי, לא רק בגלל כבודו של לוח השנה העברי ומעמדו בדין, אלא בגלל מועד ההחלטה, שכן החג - ראש השנה – הקרב היה אחד משיקוליה של השופטת, כפי שציינה. אך לעיצומם של דברים: כעולה מן ההחלטה, מתוארים, לאחר התייחסות לדברי המשטרה והצהרת התובע, דברי בא כוח הקודם של העורר, שביקש לשחרר את שולחו לביתו בתנאי מעצר בית, בנימוק כי אם יש חשש להימלטות או מסוכנות ניתן להפיגו "בתנאים מגבילים ובערבויות מתאימות". השופטת לא אימצה את ההצעה. היא ציינה כי נוכח השיקולים השונים "שבית המשפט שוקל בדבר המעצר, אם בכלל במסגרת בקשה למעצר עד תום הליכים, סבורני כי ניתן יהיה להפיג את המסוכנות הנשקפת בחלופת מעצר ראויה". בית המשפט לא ציין כי אימץ את ההצעה למעצר בבית העורר. בהמשך הדיון באותו יום, לאחר החלטה זו, מסר בא כוח העורר כי דיבר עם אשת העורר ויוכלו לעמוד בערבויות. על כך נוספה החלטתו הבאה של בית המשפט: "מסתבר וכנראה אין חלופת מעצר מוצעת על מנת שבית המשפט ישתכנע אם היא ראויה". המשמעות פשוטה: בית המשפט אמנם חיוה דעתו כי בתיק זה ניתן להפיג מסוכנות בחלופה (אמנם לא הוברר לי אם הוצגו אז כל הראיות בפני בית המשפט), אולם לא נבדקה החלופה המוצעת בבית העורר, כיוון שלא הוצגה לפני בית המשפט באופן ממשי. אל נכון החליט איפוא בית המשפט אשר החליט. לימים, ב-2.10.05, בפני מותב אחר (השופטת עטר בבית משפט השלום בפתח-תקוה) לא סברה השופטת - וזו היתה זכותה, והרי אינה חותמת גומי - שלא תוכל לשחרר בטרם דיון. כפי שציין בית המשפט המחוזי, היה אמנם מקום כי בית משפט השלום בפתח-תקוה יתן משקל לעמדת בית המשפט בכפר סבא, אך היה מקום כי ידון וישקול את מכלול הראיות, שהפעם באו לפניו בגדרי בקשה למעצר עד תום ההליכים ולא בגדרי הצהרת תובע. זאת, מה גם שעתה יכלו לעמוד בפני בית המשפט והצדדים כל הראיות כהויתן אל מול כתב האישום. בנסיבות שבהן הדיון בבית המשפט בכפר סבא היה בטרם הגשת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין מקום לומר כעתירת העורר כי החלטת בית המשפט בכפר סבא הפכה את העורר למצוי בסטטוס "משוחרר". לא היא; אין למצוא בהחלטת בית המשפט בכפר סבא, כאמור, כל הערכה שיפוטית לחלופה, זו שהוצעה בבית העורר או אחרת, וכל עוד אין חלופה, לא היה העורר כל עיקר בסטטוס "משוחרר". לכן אין מתקיים כאן מה שנתקיים בבש"פ 3534/03 אקוקה נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם) (השופט - כתארו אז - חשין), "כי מי ששוחרר ממעצר יוחזר למעצר רק אם הפר את תנאי השחרור או אם אירעו אירועים חדשים המחייבים בכל זאת את החזרתו למעצר".

(3) הופנתה תשומת הלב לבש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל , פד' נג(2) 22 (מפי השופט אנגלרד). באותו עניין נעצר אדם עד תום ההליכים, אך משפטו לא החל בתוך 30 יום ממועד הגשתו של כתב האישום (סעיף 60 לחוק המעצרים), ולכן שוחרר בתנאים מגבילים. בשאלה אם ניתן היה לשחררו בתנאים מגבילים נטה השופט אנגלרד לדעה שהביעה השופטת ביניש בבש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 591, כי חרף פקיעתו של צו המעצר ניתן להתנות את השחרור בתנאים מגבילים; זאת - אם על פי לשון סעיף 60 לחוק המעצרים ואם מכוח סעיף 52 לחוק זה, המסמיך את הערכאה הדיונית להורות על חידוש מעצר במקרה שנתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או חלף זמן ניכר מן ההחלטה הקודמת. נראה לי, ככל שיש צורך בהיקש משם לענייננו, כי ההליך שהיה בפני בית המשפט בכפר סבא, הגם שהשופטת הזכירה גדרי מעצר עד תום ההליכים, לא היה בסופו של יום הליך מעצר עד תום ההליכים, על כל הכרוך בו. לעניות דעתי לא נתקפחה זכותו של העורר, גם כיוון שלא הוצגה בבית המשפט בכפר סבא חלופה של ממש כאמור. ואולי מתבארים הדברים גם על רקע העובדה, שאף עד כה ההצעה היחידה לחלופה היא בבית העורר, והצעה זו לא הובאה כדבעי מלכתחילה, ולימים נדחתה פעם אחר פעם על-ידי בתי המשפט.

(4) באשר לראיות, עיינתי בטענות המפורטות ובראיות עצמן, ולא אוכל לקבל את הטענה באשר לכרסום. בית משפט השלום בפתח-תקוה בחן את הראיות לפרטיהן והדבר אומץ על-ידי בית המשפט המחוזי. בנושא פער הזמנים של שעה ודקות אחדות באישומים 2-1, עיינתי אף אני בראיות לנושא זה ונראה לי לכאורה ההסבר שניתן על-ידי מנהלת החנות. באשר לאישום 3, אף כאן נראה לי ניתוחה של שופטת בית משפט השלום, המתבסס על השילוב בין הראיה המסמכית לבין הודעתו של עובד החנות בה מדובר שבשעתו רשם את מספר האופנוע עליו רכב העורר. גם באשר לאישומים 7-4 שלגביהם טוען העורר, דומני שבהחלטתו של בית משפט השלום יש מענה בגדרי ראיות לכאורה על פי הנחוץ, לשאלות שהועלו, לרבות פער הזמנים. יוטעם: אנו מצויים בשלב של ראיות לכאורה, בגדרי בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , (פד' נ(2) 133, הנשיא ברק) ועניינן הפוטנציאל להרשעה, והוא קיים גם לדעתי.

(5) יש להידרש עתה לעילת המעצר. כבר נקבע משכבר, כי עבירות רכוש יכולות לבסס עילת מסוכנות לבטחון הציבור (בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פד' נב(4) 268, השופטת ביניש). דברים אלה יפה כוחם ביותר, ומפלס החשד והחשש עולה מטבע הדברים, ככל שרקעו ועברו של האדם בו מדובר קשים יותר; כגודל החשש, כן תהיה הזהירות בשחרור גדולה יותר. דבר זה מעוגן בשכל הישר ובניסיון החיים. העורר דנא, על כך אין חולק, הוא בעל עבר פלילי עשיר (23 הרשעות) שראשיתו בגיל 14, לפני שלושים וארבע שנים, ברובן עבירות רכוש. אמנם היו שנים - בעיקר בשנות התשעים - שבהן כבר נראה כאילו שינה מדרכו; אך בשנת 2002 נדון לארבעים ושישה חודשי מאסר בפועל בעבירות שעניינן כרטיסי חיוב. הוא שוחרר ברשיון באפריל 2004, והעבירות הנוכחיות, שכרטיסי חיוב בליבתן, בוצעו לכאורה בשעה שהיה אסיר ברשיון ומאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגדו. אם ניתן לדבר על מועדות, הריהי מתקיימת במקרה דנן במלוא עוזה. היות העורר בביתו לא היוותה מרתיע מפני עבירות חדשות, ולכן אין מקום להסתייע בחלופה של פיקוח רעייתו. מאידך גיסא, אף שאכן המדובר כאן בעבירות רכוש בעלות חומרה על רקע עבר קשה, תוצאתן ה"רכושית" הישירה היתה טובת הנאה בסכום קטן יחסית; כפי שגם ציינו בתי המשפט הקודמים, אין הדרך חסומה בפני העורר לחזור ולהציע חלופת מעצר ראויה שתוכל להפיג את מסוכנותו ככל הניתן. אין טעם עתה בתסקיר, בהיעדר הצעה כזאת. משתוצע הצעה באשר למקום ולערבויות (ראו החלטת בית המשפט המחוזי), הדעת נותנת כי בית משפט השלום יפנה אותה לבחינת שירות המבחן, וישקול לאחר מכן. האפשרות להציע נתונה לעורר.

(6) בכפוף לאמור, לא אוכל להיעתר לערר.