בש"פ 1321/13 מחאג'נה אחמד נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטות בית-המשפט המחוזי בחיפה במסגרת מ"ת 57186-01-13 מיום 13.2.2013 (השופטת ד' סלע ), המורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר לשם בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

2.

ביום 30.12013 הוגש כנגד העורר ושניים אחרים (להלן: הנאשמים האחרים ) כתב אישום המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירות אלימות שונות, כמפורט להלן.

3.

על-פי המתואר בכתב האישום, נתגלע סכסוך בין אחיו של אחד מהנאשמים האחרים לבין קטין תושב אום אל פאחם. על רקע זה, ביקשו העורר והנאשמים האחרים, כך נטען, לפגוע בקטין, וכן בחמישה מחבריו (להלן יחד: הקטינים ). העורר והנאשמים האחרים הצטיידו בסכין ובאגרופנים, הגיעו לבית הקפה שבו שהו הקטינים באותה עת ושוחחו עמם מחוץ למבנה. בהמשך, דחף אחד משני הנאשמים האחרים את אחד הקטינים, ואילו השני שלף סכין יפנית ודקר קטין אחר מספר פעמים בפניו ובגופו. כתב האישום מוסיף ומפרט, כי בהמשך לכך שלפו העורר ואחד הנאשמים האחרים אגרופנים ותקפו באמצעותם שלושה מהקטינים שנכחו במקום, תוך גרימת חבלה בראשו של אחד מהם.

4.

בגין המעשים המתוארים יוחסו לעורר ולנאשמים האחרים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1) ו-29 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 335(א)(1)-(2) ו-29 לחוק העונשין; תקיפת קטין לפי סעיפים 368ב(א) רישא ו-29 לחוק הענשין; והחזקת סכין או אגרופן לפי סעיפים 186(א) ו-29 לחוק העונשין. לאחד מהנאשמים האחרים, אשר לגביו נטען כי איים על הקטינים במהלך השיחה עמם, יוחסה גם עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

5.

העורר נעצר ביום 17.1.2013, ומעצרו הוארך על ידי בית משפט השלום בחדרה עד ליום הגשת כתב האישום. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר והנאשמים האחרים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם בעבירות המיוחסות להם, לרבות הודעותיהם של הקטינים, גרסאותיהם של העורר ושל אחד הנאשמים האחרים, הקושרות את העורר לזירת האירוע, דו"חות עימותים שנערכו עם הקטינים ותעודות רפואיות אודות הפציעות שנגרמו לשניים מהקטינים.

6.

בית-המשפט קמא קבע בהחלטתו בעניינו של העורר כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, למעט העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. העורר לא הכחיש כי נכח בזירת האירוע, אולם טען כי ביקש רק להפריד בין הניצים. גרסאותיהם של הקטינים בעניין מעורבותו של העורר בתקיפה לא היו אחידות: שלושה מהקטינים מסרו שראו את העורר עומד ליד שני הנאשמים האחרים (ולדברי שניים מהם, הוא אף החזיק באגרופן), אך הם לא ראו אותו משתתף בתקיפה עצמה; שני קטינים נוספים כלל לא שמו לב לעורר ולא יכלו להעיד כיצד נהג במהלך האירוע; קטין אחד ידע למסור שהעורר בעט בו במהלך האירוע, אך לא הבחין באגרופן. בית המשפט קבע כי גרסאותיהם של העדים, חרף אי-ההתאמות ביניהן, קושרות את העורר לביצוע העבירה, בהתחשב בכך שעולה מהן כי העורר חבר לנאשמים האחרים עוד לפני תחילת האירוע האלים. עוד צוין כי האירוע היה מהיר וטראומטי, ולכן העובדה שחלק מהקטינים לא ראו את העורר משתתף בתקיפה אינה מלמדת כי לא נטל בה חלק. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי די בכך שהעורר נצפה אוחז באגרופן שעה ששני הנאשמים האחרים תקפו את הקטינים בסכין ובאגרופן, על מנת לבסס לכאורה את שותפותו עמם, ואין צורך להידרש בשלב זה לשאלה האם עסקינן בביצוע בצוותא או בסיוע.

7.

נוכח מסקנתו באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, ובהתחשב בכך שעבירות אלו מקימות עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), סבר בית המשפט קמא כי יש להורות על עריכת תסקיר, לצורך בחינת האפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר. העורר התנגד לכך, בטענה כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר מבלי לקבל את עמדתו של שירות המבחן, והציג בפני בית המשפט חלופת מעצר, המבוססת על הצעת מספר מפקחים נעדרי עבר פלילי. בעניין זה התקיים דיון נוסף. לאחר שהתברר בדיון כי קיים בעניינו של העורר תיק משטרתי פתוח בחשד לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החליט בית המשפט קמא, שלא להכריע בנושא חלופת המעצר ללא עריכת תסקיר. משכך, הדיון בעניינו של העורר נדחה ליום 6.3.2013, לשם קבלת תסקיר.

8.

גם בפניי, טענתו העיקרית של העורר היתה שבנסיבות המקרה ניתן לשחררו לחלופת מעצר מבלי להידרש לעמדת שירות המבחן, בהתחשב בעוצמתן של הראיות לכאורה הקיימות נגדו, במכלול נסיבותיו האישיות (ובפרט היותו סטודנט נעדר הרשעות קודמות, שמקיים אורח חיים נורמטיבי) ובאיכותם של המפקחים המוצעים. לשיטתו, יש להגביל את השימוש בתסקיר המעצר רק לאותם מקרים שבהם אין לבית המשפט קמא אפשרות להתרשם ממידת התאמתה של חלופת המעצר בעצמו, ואין הוא נדרש לקבל "גושפנקה" משירות המבחן בכל מקרה ומקרה. בעניין זה הפנה בא-כוחו של העורר להחלטתו של השופט י' עמית בבש"פ 478/12 אל אעסם נ' מדינת ישראל (23.1.2012) שבה חיווה דעתו כי "ההפניה לתסקיר שירות מבחן, בעוד הנאשם שוהה במעצר, צריכה אפוא להיעשות במקרי הביניים בהם חלופת מעצר תוכל לסכון, אך בכפוף לבחינה מקיפה ומעמיקה יותר שיכול שתיעשה אך על ידי שירות המבחן" ( שם , בפסקה 18).

9.

מנגד, המדינה סמכה ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא, בהצביעה על המסוכנות העולה מהמעשים המיוחסים לעורר, בהתחשב בתשתית הראייתית הלכאורית הקושרת אותו לאירוע האלים.

10.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה כי דין הערר להידחות. אכן, בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעתו ולהחליט בעניינה של חלופת מעצר מוצעת אף ללא עריכת תסקיר על-ידי שירות המבחן. מן הראוי שיעשה כן כאשר הוא סבור שיש באפשרותו להתרשם מטיב החלופה המוצעת וממידת האפקטיביות שלה באופן ישיר, מבלי להזדקק לחוות דעתו המקצועית של שירות המבחן. אולם, כל מקרה נבחן לגופו. בענייננו, בית המשפט קמא סבר כי הגשת תסקיר תסייע בידו להחלטה על חלופת המעצר. אין לומר שהחלטה זו הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. בא-כוח העורר טען שמהחלטתו של בית המשפט קמא עולה כי הוא סבר שהכנת תסקיר נדרשת אך בשל העובדה שכנגד העורר תלוי גם תיק משטרתי פתוח אינה סבירה. פרשנות זו של ההחלטה נשוא הערר קוראת אל תוכה יותר ממה שיש בה. אכן, בית המשפט קמא ייחס משקל לעובדה זו, אך בסופו של דבר הייתה זו אך נסיבה נוספת שאותה בחן בתוך המכלול, שמקיף בעניין זה את המסוכנות העולה לכאורה מכתב האישום עצמו. אם כן: אף כי תסקיר מבחן אינו נדרש תמיד, בחירתו של בית המשפט קמא לעשות שימוש בו הינה סבירה בנסיבות העניין, ולא מצאתי עילה להתערב בה.

11.

בטרם חתמתי על החלטתי זו הובאה בפני הודעה דחופה מאת בא-כוחו של העורר לפיה שירות המבחן הודיע לבית המשפט קמא שלא יוכל להציג את התסקיר שהתבקש להכין לפני יום 10.3.2013, ולפיכך מועד הדיון בעניינו של העורר נדחה ליום 14.3.2013. דחייה זו אינה מביאה לחריגה מפרקי הזמן המקובלים להכנת תסקיר, אך מחדדת את הקושי הכרוך מניה וביה במצבים שבהם הכנתו נדרשת בעת שנאשם מצוי במעצר. הגם שאני סמוכה ובטוחה כי אלה הם פני הדברים, אני מבקשת להוסיף בהקשר זה כי נוכח גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי – שיקולים ששירות המבחן נדרש לשקול בעת שהוא קובע את המועד בו יוכל להציג את התסקיר בעניינו של נאשם (ראו: בש"פ 626/12 סלימאן נ' מדינת ישראל , בפסקאות 12-11 (25.1.2012)) – טוב יהיה אם ייעשה מאמץ כדי להשלים את התסקיר בעניינו של העורר בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. אם הדבר יעלה בידו של שירות המבחן, יבחן בית המשפט קמא אם יוכל לקבוע מועד מוקדם יותר לדיון בעניינו של העורר, הכל בהתחשב באילוצי יומנו.

12.

סוף דבר: הערר נדחה, בכפוף לאמור בפסקה 11 לעיל.