בש"פ 1341/12 מיטל בלנרו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.2.2012 (עמ"ת 15249-02-12 כבוד השופט הבכיר ז' הווארי ), שבמסגרתה נדחה ערר שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בצפת מיום 8.2.2011 (כבוד השופט א' גולדקורן ).

נגד המבקשת הוגשו שני כתבי אישום. האחד, מייחס לה עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק לרכוש במזיד. השני, מייחס לה עבירות של הפרת הוראה חוקית ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. הדיון בשני התיקים אוחד וביום 8.2.2012 הוטל עליה עונש הכולל רכיב של ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. זאת, במידה והיא תימצא מתאימה לכך על ידי הממונה על עבודות השירות. לאחר הקראת גזר הדין ביקש בא-כוחה של המבקשת לעכב את ביצועו של גזר הדין ולחלופין להורות על שחרורה של המבקשת, שהייתה באותה העת במעצר עד תום ההליכים, עד לקבלת חוות דעתו של הממונה. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי המבקשת תשהה במעצר עד לקבלת חוות דעתו של הממונה, שצפויה להתקבל בתוך 11 יום מיום מתן גזר הדין. בהחלטתו, התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך שהמבקשת הפרה בעבר את האמון שניתנה לה, לא קיימה את תנאי שחרורה לחלופת מעצר, ונקטה באלימות כלפי אמה.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערר. בית המשפט קבע כי אכן טעה בית משפט השלום בכך שגזר את דינה של המבקשת בטרם קיבל חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בטעות זו כדי להצדיק את שחרורה של המבקשת ממעצר בטרם נגזר דינה באופן סופי. זאת, בין היתר, לנוכח מסוכנותה כלפי משפחתה והעובדה שהפרה בעבר את הוראותיו של בית המשפט.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה עותרת המבקשת לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענתה שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי טרם ניתן גזר דין סופי בעניינה. עוד טוענת המבקשת כי לנוכח האפשרות הממשית שהיא תשתחרר מהמאסר בעוד פרק זמן קצר, אין כל טעם להמשיך ולהחזיקה מאחורי סורג ובריח. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי אין היא יכולה כעת לערער על גזר דינו של בית משפט השלום שכן טרם ניתן גזר דין סופי לעמדת בית המשפט המחוזי ולכן, למעשה, ייתכן והיא תתחיל לרצות עונש מאסר מבלי שניתנת לה האפשרות להגיש ערעור על כך או בקשה לעיכוב ביצוע. לבסוף, טוענת המבקשת כי יש לשחררה לנוכח מצבה הנפשי הקשה ונסיבותיה האישיות.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בעקבות התיקון האחרון בחוק סדר הדין הפלילי, מיום 27.3.2011, ניתן לדחות בקשה לרשות לערור, היא הבקשה המונחת לפניי, על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים. נקבע כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11

פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)).

לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, על אף טענות המבקשת, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו. אמנם, ייתכנו מקרים בהם ייתן בית המשפט רשות לערור אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אך לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה בנסיבות מקרה זה, האיזון בין הפגיעה בחירותה של המבקשת לבין מסוכנותה והחשש שמא תשוב ותפגע באמה במידה ותשוחרר, מביא למסקנה שלפיה אין להורות על שחרורה בעת הזו. זאת, בייחוד לנוכח העובדה שחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות צפויה להתקבל תוך מספר ימים, וכן לנוכח העובדה שהמבקשת הפרה בעבר את תנאי שחרורה לחלופת מעצר. אוסיף, כי אף אם אכן שגה בית משפט השלום בכך שגזר את דינה של המבקשת מבלי לבקש תחילה חוות דעת מטעם הממונה, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. זאת, שכן ממילא, אף אם היה בית המשפט מבקש תחילה חוות דעת מטעם הממונה, הייתה המבקשת נשארת במעצר עד תום ההליכים עד למועד מתן גזר הדין.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.