בש"פ 1419/15 איברהים איברהים נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ע' כהן ) בעמ"ת 48955-01-15 ובעמ"ת 48956-01-15 מיום 26.1.2015.

1.

נגד המבקש ונאשם נוסף, מחמוד סלהב (להלן: סלהב ) הוגש ביום 24.12.2014 בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס להם עבירות התפרצות וגניבה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, קשרו המבקש, סלהב וגורמים נוספים וביניהם פרג מוסלמני (להלן: מוסלמני ) קשר להתפרץ למפעל לייצור בטון ולגנוב מתוכו סחורה. הקושרים הצטיידו בכלי רכב מתאימים לביצוע הגניבה ובטלפונים סלולריים ייעודיים במטרה לעמוד זה עם זה בקשר במהלך האירוע. בליל ה-25.11.2014 פרצו הקושרים למפעל האמור וגנבו מתוכו כסף מזומן בסכום של 100,000-50,000 ש"ח וכן רכוש רב ששוויו לא פחות מ-944,064 ש"ח.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של המבקש ושל סלהב עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בעת הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים היה המבקש נתון במעצר ימים ואילו סלהב היה נתון במעצר בית אליו שוחרר ביום 7.12.2014, בהסכמת המשיבה.

2.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג' סקפה שפירא ) דן בבקשת המשיבה למעצר המבקש וסלהב עד תום ההליכים ביום 4.1.2015 ובהחלטתו מאותו היום, קבע כי בכל הנוגע למבקש אין מחלוקת לקיומן של ראיות לכאורה והוא הוסיף וקבע כי עילת המעצר עולה מתוך המעשים שביצע כחלק מקבוצה מאורגנת שגנבה רכוש רב והיא מתחזקת נוכח עברו הפלילי. עם זאת ציין בית משפט השלום כי הוא אינו שולל את האפשרות של חלופת מעצר בעניינו של העורר בעיקר בהינתן העובדה שסלהב שוחרר למעצר בית, בהסכמת המשיבה, כבר בשלב החקירה. על כן, הורה בית משפט השלום לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של המבקש לקראת דיון שיתקיים ביום 22.1.2015 ואילו בכל הנוגע לבקשה לעצור את סלהב עד תום ההליכים נקבע כי החלטה בעניינו תינתן ביום 11.1.2015.

בהחלטתו מיום 11.1.2015, קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר גם בנוגע לסלהב. עוד קבע בית משפט השלום כי מסוכנותו של סלהב מתעצמת נוכח עברו הפלילי הכולל 3 הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות רכוש. עם זאת, לא ראה בית משפט השלום מקום לעצור מחדש את סלהב לאחר ששוחרר, כאמור, למעצר בית בשלב החקירה. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענת המשיבה לפיה ההחלטה על שחרורו של סלהב נעשתה מטעמים חקירתיים ומתוך רצון להמשיך בחקירתם של יתר הקושרים ולאתר את הקושרים שלא נעצרו בלא לחשוף את חומרי החקירה ובפרט את דו"חות עיקוב. בעניין זה, קבע בית המשפט כי יחד עם סלהב נעצר גם מוסלמני אך הוא נותר במעצר אף שתיק החקירה נגד השניים זהה. נגד מוסלמני הוגש כתב אישום כבר ביום 11.12.2014 - ארבעה ימים לאחר שחרורו של סלהב ממעצר – ובאותו השלב כך ציין בית המשפט, נדרשה המשיבה ממילא למסור את מלוא חומר החקירה שאותו ביקשה שלא לחשוף ולמרות זאת לא ביקשה המשיבה את מעצרו המחודש של סלהב כבר אז אלא המתינה פרק זמן נוסף, ללא תכלית ברורה עד שעתרה למעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי החלטת המשיבה לשחרר את סלהב ממעצרו מלמדת כי חרף המסוכנות הנשקפת ממנו, ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר ועוד קבע כי הלכה היא שלא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של מי שכבר שוחרר ממעצר. מטעמים אלה, דחה בית משפט השלום את בקשת המשיבה להאריך את מעצרו של סלהב עד תום ההליכים והותיר על כנם את תנאי שחרורו למעצר בית.

ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים בכל הנוגע לסלהב נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' יועד הכהן ) ביום 15.1.2015, בהתבסס על ההלכה לפיה אין להחזיר אדם למעצר לאחר ששוחרר ממנו אלא בהתקיים תנאים מסויימים אשר לא התקיימו בעניינו של סלהב. עם זאת ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי המשיבה אינה מנועה מלטעון את מלוא טענותיה התומכות בבקשת המעצר ככל שהדבר נוגע למעורבים האחרים בפרשה והוא הוסיף וציין כי יש להניח שבית המשפט, בבואו לבחון באותו הקשר את עקרון השוויון בין העצורים, יביא את הדבר במכלול שיקוליו.

3.

לקראת הדיון בעניינו של המבקש בבית משפט השלום, הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר בעניינו. שירות המבחן ציין כי המבקש מוכר לו וכי בשנת 2005 הוא ביצע שירות לתועלת הציבור אותו סיים בהצלחה. שירות המבחן עמד על עברו הפלילי של המבקש, הכולל הרשעות בעבירות רכוש, החזקת סכין, החזקת מקום להימורים, הפרעה לשוטר ובריחה ממשמורת חוקית, וסבר כי למרות נטייתו לרצידיביזם בכל הנוגע לעבירות רכוש ועל אף הערכתו כי קיימת רמת סיכון גבוהה מצדו, ייתכן כי מעצרו הארוך והחשש לאבד את תמיכת בני משפחתו וכן רצונו בהתערבות טיפולית, יהוו גורמים מפחיתי סיכון. משכך, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו באבו גוש, באיזוק אלקטרוני וכן המליץ על צו פיקוח מעצר למשך שישה חודשים.

בית משפט השלום קיבל את המלצת שירות המבחן ושחרר את המבקש לחלופת מעצר. בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי אף שחלקו של סלהב בקשר אינו שונה מחלקו של המבקש, האחד שוחרר והאחר עדיין במעצר. בדחותו טענות שונות שהעלתה המשיבה בעניין זה קבע בית משפט השלום כי אין הבדלים משמעותיים בין סלהב למבקש וכן דחה את טענות המשיבה לפיהן ההסכמה לשחרורו של סלהב נבעה מן הצורך שלא לחשוף חומרי חקירה. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי יש לנהוג במבקש ובסלהב באותו האופן והורה, כאמור, על שחרורו של המבקש לחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן וכן הורה על הפקדת ערובות שונות ועל צו פיקוח של שירות מבחן למשך חצי שנה.

4.

על החלטת בית משפט השלום הוגשו שני עררים. בערר שהגישה המשיבה היא ביקשה כי בית המשפט המחוזי בירושלים יורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו ובערר שהוגש על-ידי המבקש

הוא עתר לביטול האיזוק האלקטרוני.

עקב הימשכות הדיון בעררים עיכב בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ע' כהן ) בהחלטתו מיום 23.1.2015 את שחרורו של המבקש לחלופת מעצר עד החלטה אחרת

וביום 26.1.2015 ניתנה החלטה מפורטת בשני העררים בה דחה בית המשפט המחוזי את ערר המבקש, קיבל את ערר המשיבה והורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים, בקובעו כי בית משפט השלום נתן משקל יתר לעקרון השוויון בין המבקש לסלהב ולא נתן משקל הולם לצורכי החקירה להם טענה המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע כי שיקולי החקירה אותם הציגה המשיבה כנימוק לשחרורו של סלהב היו מוצדקים והוא הוסיף וקבע כי העובדה שסלהב לא הוחזר למעצר נשענה על ההלכה הידועה שאדם ששוחרר לחלופת מעצר לא ישוב למעצר אלא בהתקיים תנאים שונים אשר אינם מתקיימים בעניינו, אך הדגיש את מה שנאמר בהחלטה בערר שהגישה המשיבה בעניינו של סלהב כי המשיבה תוכל לשוב ולהעלות בבקשות למעצרם של נאשמים אחרים בפרשה את שיקולי החקירה שהציגה באותו ערר. לעניין חלופת המעצר עמד בית משפט המחוזי על כך ששירות המבחן המליץ אמנם על שחרור המבקש לחלופת מעצר אך לצד זאת קבע כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות מעורבות בפלילים מצדו. מטעם זה ונוכח עברו הפלילי והמעשים המיוחסים למבקש במקרה דנן, סבר בית המשפט המחוזי כי משנדחתה הטענה לעניין הפגיעה בשוויון בינו ובין סלהב, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר ועל כן הורה לעצרו עד תום ההליכים.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנן.

5.

בבקשה נטען כי החלטתו של בית המשפט קמא פוגעת קשות בעקרונות הצדק והשוויון. המבקש טוען כי הסכמת המשיבה לשחרר את סלהב למעצר בית מלמדת כי היא סברה שניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בדרך של מעצר בית, והיא עשתה זאת מבלי שניתן כלל תסקיר מעצר בעניינו. לשיטת המבקש, נוכח העובדה שחלקו של סלהב בפרשה רב מחלקו ועברו הפלילי של סלהב מכביד מעברו, לא ניתן לטעון בנסיבות אלה כי המסוכנות הנשקפת ממנו אין לה מענה בדרך של חלופת המעצר, וזאת ביתר שאת נוכח המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה. המבקש טוען כי ההפליה בינו ובין סלהב אינה מוצדקת ואינה מתבססת על כל קריטריון רלוונטי. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את הערכת שירות המבחן לעניין רמת המסוכנות הנשקפת ממנו אך דחה את הערכתו הנוספת של שירות המבחן לפיה ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

6.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי בקשת רשות לערור בגלגול שלישי מתקבלת במקרים מיוחדים המעוררים סוגיה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או כאשר יש בידי המבקש להצביע על נסיבות חריגות אחרות כגון עוול מובהק הנגרם לו (בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל , פס' 7-6 (17.4.2011)). במקרה דנן מתמקדות טענותיו של המבקש בתשתית העובדתית הקונקרטית ואינן מעלות שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני. עניינו של המבקש אף אינו מעלה נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות ערר "בגלגול שלישי".

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגוף הדברים דין טענות המבקש להידחות. אכן, השמירה על עקרון השוויון בין נאשמים חשובה היא ויש להקפיד עליה אך קיימים מקרים בהם יש הצדקה להבחין ביניהם ולהורות על מעצרו של האחד למרות שחרורו של האחר (בש"פ 6871/05 מנדלוביץ' נ' מדינת ישראל

(21.7.2005)). בענייננו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המבקש לא הופלה לעומת סלהב וכי טעמי חקירה רלוונטיים הצדיקו את הסכמת המשיבה לשחרורו של סלהב למעצר בית, בהדגישו כי משטעמים אלה לא היו רלוונטיים עוד עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים, בדומה לבקשה שהגישה בעניין זה לגבי המבקש. הבקשה בעניינו של סלהב נדחתה אמנם נוכח ההלכה לפיה, ככלל, אין להחזיר למעצר נאשם ששוחרר אך בכך בלבד אין כדי להצדיק באופן גורף וללא אבחנה גם את שחרורו של המבקש. אשר לדחיית המלצתו של שירות המבחן. כידוע, תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ולבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבלת ההחלטה הסופית בכל עניין שבפניו (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל , פס' 6 (29.6.2005) ). במקרה דנן, העריך שירות המבחן עצמו כי קיים סיכון גבוה להישנות עבירות על ידי המבקש ובהינתן מכלול השיקולים הצריכים לעניין סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחלופה המוצעת. החלטה זו אינה מצדיקה התערבות.

הבקשה נדחית.