בש"פ 145/01 אלכסיי גרבש נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 18.10.00 הוגש נגד העורר כתב אישום בת.פ. 1237/00, המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הריגה, וקשירת קשר לביצוע פשע. כן מיוחסות לעורר עבירות של שיבוש מהלכי משפט ומסירת ידיעות כוזבות. על פי המתואר בכתב האישום ביום 10.10.00 בשעה 20:30, או בסמוך לכך, קשרו משה עטיה (להלן: "משה" )

ואלון זרגרי (להלן: "אלון" )

קשר לזרוק אבנים לעבר כלי רכב הנהוגים על ידי ערבים בצומת הסמוך לכניסה ליישוב עלי. בסמוך למועד זה הצטרף העורר לקשר זה. בשעה 5:15 לפנות בוקר או בסמוך לכך אסף העורר בריכבו את אלון מביתו ביישוב עלי ונסעו לעבר הצומת הנזכרת. העורר, משה ואלון הגיעו לטרמפיאדה לכיוון שכם וכל אחד מהם הכין ערימה של אבנים לצורך יידוין, ובסמוך לשעה 5:26 יידו העורר, משה ואלון אבנים לעבר משאית שחלפה במקום. סמוך לאחר מכן יידו השלושה אבנים לעבר רכב מסוג טנדר "פולקסווגן" שהיה נהוג על ידי נהג ערבי. פגיעת האבנים ברכב גרמה לכך שהנהג סטה ממסלול נסיעתו והתהפך בשולי הדרך. כתוצאה מכך נפצע הנהג באורח אנוש, וכן הרכב פגע באלון אשר נהרג במקום. על פי אישום שני המיוחס לעורר, בסמוך לתאונה דיווח העורר לכוחות הביטחון שהגיעו למקום כי היה עד לתאונה, וכי המדובר בתאונת דרכים בה דרס הנהג את אלון במזיד, וזאת בכוונה להכשיל את הליך החקירה וביודעו שאין הדבר אמת. גם בהודעותיו במשטרה עמד העורר על גירסה זו.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 1728/00). בית המשפט דן בבקשה זו במאוחד עם הבקשה למעצרו של משה עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו. באת-כוח המשיבה הודיעה כי אינה נשענת לעניין המעצר על עבירת ההריגה. ביום 26.10.00 נעתר בית משפט המחוזי בירושלים לבקשה, מפי השופטת מ' מזרחי. בית המשפט קבע כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה, וכי מתקיימת עילת מעצר, לאור מסוכנותו של העורר לציבור, וכי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בעניין זה אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

מעשי [העורר ומשה], כפי שהם משתקפים בחומר הראיות מעידים כי קיים יסוד סביר לחשש שהם יסכנו את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, כלשון ס' 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, וראה לענין חזקת המסוכנות גם ס' 21(א)(1)(ג)(4). קיום עילת מעצר בנסיבות דומות נקבע על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (כב' השופט חשין) בבש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד (כב' השופט חשין) ובבש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (כב' השופט טירקל).

[לעורר ולמשה] אין עבר פלילי. שניהם אנשי משפחה. באי-כוחם טוענים כי יגרם להם נזק רב אם ייעצרו ומוסיפים כי ע"פ נסיבותיהם האישיות אין מקום להערכה כי יסכנו את בטחון הציבור אם יועדפו לגביהם חלופות מעצר שהציעו. ברם העובדה שנטלו חלק בגל האלימות הקשה ששטף את הארץ אינה מאפשרת קבלת חלופות אלו. מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי את מידת המסוכנות יש לבחון לאור נסיבות התקפה האחרונה שבהן מתרחשים אירועים אלימים קשים שבמוקדם מתיחות פוליטית. [העורר ומשה] הראו כי הם מוכנים לבצע מעשי אלימות קיצוניים במסגרת מציאות קשה זו, שטרם השתנתה.

בית המשפט מוסיף עוד, כי אין לנתק את גורל העורר ומשה מהתפתחויות עתידיות, ובמידה והאלימות תשכך יהיה ניתן להכיר בשינוי נסיבות.

3.העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו (ב"ש 1778/00), על סמך שתי נסיבות חדשות: הרעת מצבו הרפואי והרגיעה באלימות על רקע המתיחות הפוליטית. בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מ' מזרחי, החליט ביום 23.11.00 לדחות את הבקשה. בית המשפט קבע כי העורר יוכל לקבל כל טיפול רפואי שנחוץ לו במעצר, וכי הרגיעה באלימות היא עדיין "בגדר משאלת לב", כיוון שגם אם פחתה האלימות, סכנת ההתלקחות טרם פגה והמתיחות הכוללת אף מחמירה. בית המשפט קבע עוד, כי בשלב זה מוקדם להעריך את משכו של המשפט, וכי הטענות בדבר היות אשתו של העורר בשמירת הריון הועלו בדיון הקודם ואין בהן משום נסיבה חדשה.

4.העורר הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטות אלו (ב"ש 1882/00). העורר טען כי אין ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר לאחר שהעדה שזיהתה אותו, הגב' סחוטה, חזרה בה והעידה בפני בית המשפט כי "הבלונדיני" שראתה אינו העורר, וכי אין די בקלטת הוידאו בה הביע העורר חשש מהפללתו. העורר טען כי קריסת נדבך זה, יחד עם נסיבותיו האישיות (מצבו הבריאותי והריונה של אישתו), חלוף הזמן והשקט היחסי שיש מצד המיגזר היהודי, והתארכות משפטו של משה שמשליכה על משפט זה בשל הלכת קינזי, כל אלה מצדיקים הסתפקות בחלופת מעצר. ביום 4.1.01 דחה בית במשפט המחוזי, השופטת מ' מזרחי, בקשה זו בקובעו כי אין בהתפתחויות הדיונים בתיק, בפני השופט א"צ בן-זמרה, כדי להצדיק ראיה מחודשת של הראיות. בית המשפט אמר בעניין זה את הדברים הבאים:

העובדה שעדים חוזרים בהם מהודעות מפלילות היא עובדה נפוצה, ואין היא ככלל מביאה לשינוי ההחלטות לגבי המעצר. משמעות עובדה זו בהקשר הספציפי ראוי שתיבחן על ידי בית המשפט הדן בתיק בהכרעת הדין, לאחר שהטענות שהועלו בפני יועלו גם בפניו, בסיכומים. החזרה מההודעות המפלילות במקרה זה אין בה, בנסיבותיה, כדי לשנות את פני התמונה באופן המשמיט את הקרקע מתחת לגרסת התביעה. יש לציין גם כי לא רק השותף והעדה סחוטה קשרו את [העורר] לאירוע שבמוקד כתב האישום, אלא גם התנהגותו שלו כפי שנצפתה בקלטת ודברים שאמר אותה עת.

בית המשפט אף הוסיף, כי קשייו המיוחדים של העורר, בשל מצבה של אישתו, אינם בגדר נסיבות חדשות.

5.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בעררו בכתב, חזר בא-כוח העורר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. בא-העורר הוסיף כי קלטת הוידאו עליה מסתמכת התביעה היא הקלטת סתר בלתי קבילה, ובכל מקרה הקלטת מתעדת כי העורר חשש מהפללה ואין בה משום הודאה של העורר במעשים המיוחסים לו. כן ציין בא-העורר, כי לשם זירוז משפטו ויתר העורר על זכותו לפי הלכת קינזי, והסכים כי משה יעיד עוד טרם הסתיים משפטו, אך משה סירב לענות לשאלות בית המשפט. בא-כוח העורר ציין בשנית את נסיבותיו האישיות של העורר, שהוא חולה לב, אישתו בהריון עם סיכון גבוה, אב לילד קטן, אין לו עבר פלילי. כן ציין, כי מאז אירוע זה "הארץ שקטה". בא-כוח העורר מוסיף כי העובדה שלא נשקלה לגבי העורר כל חלופת מעצר עומדת בניגוד למדיניות המשפטית כיום. חלופת המעצר המוצעת היא מעצר בית בבית חותנתו בשכונת ארמון הנציב בירושלים.

6.בדיון לפניי חזר בא-כוח העורר על טענות אלו. בא-כוח התביעה הביע את התנגדותו לחלופת מעצר, בציינו כי אין כרסום ממשי בראיות התביעה, וכי גם כיום יש בידי התביעה די ראיות הקושרות את העורר לביצוע העבירה.

7.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק, השתכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר, וכי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. התשתית הראייתית הלכאורית הקושרת את העורר לביצוע העבירה בעיקרה היא זו: משה הפליל את העורר בהודעתו במשטרה, ובדבריו בקלטת, והודעותיו אלו הוגשו לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-; הודעות העדה סחוטה הוגשו לבית המשפט לפי סעיף 10א לפקודת הראיות; העורר קשר עצמו לאירוע בקלטת האמורה, כאשר אמר למשה בעניין השומר "זה יסגיר אותנו", וכן כאשר הוא ומשה תיאמו ביניהם שאחד לא יאמר על רעהו "בשום פנים ואופן" כי ראה את האחר זורק אבנים; העורר קושר עצמו גם בכך שמודה כי הגיע למקום זמן קצר לאחר האירוע. יצוין, כי הגב' סחוטה הודתה בעדותה בבית המשפט כי פנו אליה שתי בחורות מן היישוב והאשימו אותה בגרימת נזק לעורר, וכן כי קיבלה מכתב נאצה. דברים אלו מעלים חשש כי היה בהם כדי להשפיע על עדותה של הגב' סחוטה בבית המשפט.

8.לאור האמור, לא ניתן לקבל את עמדת בא-כוח העורר כי חל כרסום מהותי בראיות התביעה, כרסום המצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. למעלה מן הצורך יצוין, כי המשפט בעניינו של העורר עומד בפני סיום, כאשר ביום 15.1.01 הסתיימה פרשת הראיות והתביעה החלה את סיכומיה, וביום 25.1.01 צפוי להסתיים שלב הסיכומים, ולאחריהם נותר להמתין להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.

אי לכך הערר נדחה.