בש"פ 1451/09 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' רביד) מיום 9.2.2008 הדוחה את בקשת העוררת לעיון חוזר בהחלטה מיום 17.4.2008, בה הורה בית המשפט (כב' השופט מ' רביד) על מעצרה עד תום ההליכים ובהחלטה מיום 3.9.2008 (כב' סגן הנשיא ד' חשין) בה נדחתה בקשתה לעיון חוזר בהחלטה זו.

1.

נגד העוררת הוגש ביום 11.9.2008 כתב אישום מתוקן בשנית (להלן: כתב האישום ) המייחס לה עשרים אישומים שונים ובהם עבירות של תקיפת קטין, התעללות בקטין, שיבוש מהלכי משפט, הזנחת ילדים ומושגחים אחרים, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. על פי המתואר בכתב האישום, העוררת וד' הם הורים לשמונה ילדים קטינים. כעולה מכתב האישום לפני מספר שנים הכיר ד' את אליאור חן (להלן: חן ), והם החלו, ביחד עם שלושה גברים נוספים (להלן ביחד: חברי הקבוצה ) ובהנהגתו של חן, ללמוד לימודי קודש לכאורה, לפקוד קברי צדיקים ולהתארח בביתם של ד' והעוררת. במהלך השנה האחרונה שטרם הגשת כתב האישום, הביעה העוררת את רצונה להתגרש מ-ד' והשניים התייעצו עם חן וזה יעץ ל-ד' להתרחק מהבית ולתת לעוררת גט. ד' עזב את העוררת והותירה עם שמונת ילדיהם ואלה התגוררו תחילה בבית המשפחה, לאחר מכן

בדירתו של חן, ולבסוף, במהלך חודשים פברואר-מרץ 2008, בדירת אמה של העוררת, שם התגוררו עימה שניים מחברי הקבוצה (להלן: התקופה הרלוונטית ). במהלך התקופה הרלוונטית התקשתה העוררת להתמודד עם עול גידול ילדיה, בפרט עם השניים הקטנים ביותר, א' (יליד 2004) ונ' (יליד 2003), ומשום כך פנתה לחן אשר אמר לה כי בילדיה הקטנים שוכנים "מזיקים" ו"רוע" ויעץ לה ולחלק מחברי הקבוצה לבצע "תיקונים" בילדים כדי לסייע להם ולהוציא מקרבם את אותם מזיקים. "התיקונים" עליהם הורה חן כללו בין היתר טלטול, הכאה, כפיתה, שריפת איברים והאכלת הילדים בצואה. בכתב האישום נטען כי חלק מחברי הקבוצה ביצעו בילדיה של העוררת, ובמיוחד ב-א', נ', ש' (יליד 1994) ו-נש' (יליד 2001) "תיקונים" אלו ומעשים נוספים, וכן הכריחו את ש' ו-מ' (יליד 1996) לקחת חלק בכך והכול בידיעתה, באישורה ובהסכמתה של העוררת. כתוצאה מן המעשים המתוארים נגרמו לא', נ' ו-ש' חבלות בגופם וכן נגרם ל-א' שבר בזרועו שהעוררת הייתה מודעת לו אך לא דאגה שיטופל על-ידי רופא. עוד עולה מכתב האישום כי במהלך חודש פברואר או בסמוך לכך, הצמידו חלק מחברי הקבוצה את נ' לתנור חשמלי והזיזו אותו רק לאחר שעורו נחרך והתקלף ולאחר מכן שפכו אלכוהול על פצעי הכוויה ופיזרו עליהם מלח. לאחר המעשה האמור, תיאמו בניהם העוררת ואדם נוסף מבין חברי הקבוצה גרסה לפיה נ' נכווה כתוצאה משריפה שפרצה בבית והעוררת מסרה גרסה זו לילדיה וחוקריה וכן השליכה את התנור שגרם לכוויות. לאחר מכן מסרה העוררת את נ' לטפול בביתה של אישה אחרת עימה הייתה לה היכרות מוקדמת, מבלי למסור לה את כרטיס קופת החולים של נ' לשם טיפול בחבלותיו חרף בקשותיה, ובשיחת טלפון אף הטיחה העוררת ב- נ' האשמות בדבר התנהגותו. כשבוע לאחר מכן החזירה העוררת את נ' לחזקתה ולקחה אותו לקופת חולים שם נאמר לה כי עליה לפנותו לבית חולים, אך היא סירבה ועזבה עמו את המקום. ביום 12.3.2008, לאחר שהעוררת ו-נ' נלקחו מכוח צו חירום שיפוטי לבית חולים לצורך בדיקתו של נ', הפקידה העוררת את יתר ילדיה בהשגחתם של חברי הקבוצה. אחד מחברי הקבוצה היכה את א' בפניו ובראשו עד שזה איבד את הכרתו ופונה במצב אנוש לבית החולים. בבדיקה התברר כי א' סובל משטף דם מוחי "סאבדורלי" ומאז ועד עתה הוא מחוסר הכרה, מונשם ומורדם.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה וביום 17.4.2008 הורה בית משפט קמא (כב' השופט מ' רביד) על מעצרה כאמור. בהחלטתו ציין בית המשפט כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת חלק מן האישומים נגדה, אך הדגיש כי לטענת העוררת היא נמנעה מלנקוט פעולה באשר למעשי התקיפה וההתעללות בילדיה בשל היותה נתונה להשפעה קיצונית של אחר ששללה ממנה את כוח השיפוט. בית המשפט קבע כי מסוכנות העוררת כלפי הציבור ובפרט כלפי ילדיה הקטנים, נלמדת מהתנהגותה, ממעשיה וממחדליה כעולה מן התשתית הראייתית הלכאורית ועוד קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת העוררת לפיה משנעצרו חברי הקבוצה אויינה מסוכנותה, בציינו כי לא ניתן להבטיח שהעוררת לא תהא מושפעת שוב מחברי הקבוצה או מגורמים אחרים. בית המשפט סקר בהרחבה את חומר החקירה שהוגש לו וציין כי נמצאו סתירות בין גרסאות העוררת באשר לחבלות שנמצאו על גופם של ילדיה ואי-הפנייתם לטיפול רפואי, וכי בעובדה שהשאירה את ילדיה להשגחת חברי הקבוצה יש כדי ללמד על קיומו של יסוד סביר לחשש לשלומם של ילדיה, ואין בחרטת העוררת כדי לשנות מסקנה זו. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וציין כי נוכח מעשי האלימות החמורים המיוחסים לעוררת קמה נגדה גם חזקה של מסוכנות כאמור בסעיף 21()(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

עוד קבע בית המשפט כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורה של העוררת ממעצר יוביל לשיבוש הליכי משפט, לרבות הדחת ילדיה הקטינים למסור עדות שקר ופגיעה בראיות בדרך אחרת, בציינו כי בפרשה זו עדיין רב הנסתר על הגלוי, כי יש ראיות לכאורה לכך שהעוררת פעלה לשיבוש הליכי משפט ולפגיעה בראיות וכי חן, איתו עלולה העוררת לתאם גרסאות, טרם נתפס. לבסוף קבע בית המשפט כי אין בחלופת מעצר, ובודאי לא בחלופה שהוצעה בבית אביה של העוררת ואשתו במרכז הארץ, כדי לאיין את מסוכנותה ולהפיג את החשש כי תדיח את ילדיה מעדותם או תשבש הליכי חקירה עם שחרורה.

3.

ביום 31.8.2008, כארבעה וחצי חודשים לאחר מכן, הגישה העוררת בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרה. ביום 3.9.2008 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה ד' חשין) את הבקשה, בקובעו כי לא ניתן להיעתר לה כל עוד לא העידו ילדיה של העוררת במשפטה ובמשפטם של יתר הנאשמים, וזאת מחשש לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט ציין כי נראה שבמשפטה של העוררת לא יצטרכו הילדים ש' ו-ת' להעיד שכן העוררת הסכימה להגשת ההודעות שמסרו במשטרה, אך ציין כי לא ניתן להסיר את החשש מפני שיבוש הליכי משפט כל עוד לא העידו הילדים במשפטם של האחרים. בסוגיית המסוכנות קבע בית המשפט שנוכח חלוף הזמן מאז ניתנה החלטתו של כב' השופט מ' רביד, אין לשלול אפשרות של חלופת מעצר, בכפוף לקבלת תסקיר של שירות המבחן שעל עריכתו ניתן יהיה להורות במסגרת בקשה לעיון חוזר לאחר שהילדים ימסרו את עדותם במשפטם של הנאשמים האחרים, או אם יתברר שלא ידרשו להעיד בו. לבסוף ציין בית המשפט כי קיימת חשיבות להעדתם של הילדים במשפטם של הנאשמים האחרים בהקדם האפשרי, וכי יש להניח כי ככל שיהיה צורך בהעדה של מי מהילדים הם יוזמנו להעיד ראשונים.

4.

משלא הסתיים משפטה של העוררת בתוך תשעה חודשים מיום מעצרה, הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשה להאריך את מעצרה וכן את מעצרם של שלושה נאשמים נוספים בפרשה שעניינם מתברר בנפרד כאמור, ב-90 ימים נוספים על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים. ביום 18.1.2009 הורה בית משפט זה (בש"פ 11148/08, כב' השופט א' רובנישטיין) על הארכת מעצרה של העוררת, בציינו כי אין בכך כדי לפגוע באפשרות הנתונה לה להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר שהבת ת' תעיד במשפטה. בעניינם של הנאשמים הנוספים ציין בית המשפט כי אף שהחשש ששחרורם יוביל לשיבוש מהלכי משפט באמצעות השפעה על ילדיה של העוררת אינו ברור, הרי שעצם שחרור הנאשמים לחלופה טרם העדת הילדים עלול לשדר "מסר לא טוב לקטינים בליבת המשפט" ועל כן יש להשתדל ולהקדים ככל הניתן את עדותם של ילדי העוררת במשפטם של הנאשמים הנוספים.

5.

העוררת הודיעה בכתב לבית המשפט המחוזי בירושלים בו נדון התיק העיקרי בעניינה (כב' סגן הנשיאה צ' סגל), כי היא מסכימה להגשתן של ההודעות שמסרה ת' במשטרה ובכל פורום אחר במסגרת התיק העיקרי וכן הצהירה כי היא מוותרת על חקירתה הנגדית של ת'. לאחר מכן שבה העוררת ופנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור אותה עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 9.2.2009 דחה בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד) את בקשתה של העוררת לעיון חוזר בהחלטת המעצר בציינו כי אף שכב' סגן הנשיא ד' חשין קבע שמאז ההחלטה על מעצרה של העוררת נחלשה המסוכנות המיוחסת לה, יש ליתן משקל לחשש להשפעה על עדים. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין ליתן אמון בעוררת לאור התנהלותה עד היום בכל הנוגע להדחת ילדיה, בציינו כי היא הייתה מודעת לסבל הנורא שנגרם להם, ראתה את החבלות שבגופם אך לא עשתה מאומה ואף ניסתה להסתיר את מעשיהם האיומים של חברי הקבוצה. עוד קבע בית משפט קמא כי העוררת לא הביעה חרטה על מעשיה, לא נקטה עמדה שלילית כלפי חברי הקבוצה ולא הבהירה את מהות הקשר שלה עם חן. לפיכך לא ניתן להבטיח כי כיום תחדל ממעשי ההדחה במטרה להגן על הנאשמים האחרים ועל חן. בית משפט קמא שב ועמד על חומרתם החריגה של המעשים המתוארים בכתב האישום בציינו כי העוררת עשתה כל שבידה כדי להסתיר את מעשי הזוועה שעשו חברי הקבוצה בילדיה, וכי דומה שגם היום טרם הפנימה את העובדה שאין בגופם של ילדיה מזיקים או דיבוק אשר יש לסלקם בדרכים אלימות.

עוד קבע בית משפט קמא כי אין מקום להפרדה מלאכותית בין החשש לשיבוש מהלכי משפט במשפטה של העוררת לבין החשש לשיבוש כאמור במשפטם של הנאשמים האחרים והוא הוסיף וציין ש-ש' נמלט מאולם בית המשפט טרם שעלה לדוכן העדים וכי מפרוטוקול הדיון שהוגש לו עולה שנעשה ניסיון על-ידי אחד מקרובי הילדים להדיחו. בנסיבות אלה קבע בית המשפט מכוח קל וחומר כי עולה החשש שאם תשוחרר העוררת לחלופה היא תנצל זאת ותדיח את ילדיה לעדות שקר. בית משפט קמא ציין כי אין בהחלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין כדי לשלול את שיקול דעתו במסגרת הדיון בבקשה לעיון חוזר במעצרה של העוררת ועוד ציין כי גם כיום מכחישה העוררת את המעשים המתוארים בכתב האישום והצעתה להודות בהם מותנית בתנאים ואינה מלמדת על חרטה אלא על מניפולציה מצידה. בנסיבות אלה דחה בית משפט קמא את בקשת העוררת, בציינו כי לא מצא מקום לסטות מן המתווה שקבע כב' סגן הנשיאה ד' חשין, ולפיו כל עוד לא העידו ילדיה של המבקשת במשפטם של האחרים או שעדותם נתייתרה, אין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינה.

6.

מכאן הערר שבפניי, בו טוענת העוררת כי החלטת המעצר המקורית מיום 17.4.2008 (כב' השופט מ' רביד) נסמכה על שתי עילות מעצר מרכזיות - מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט. העוררת טוענת כי מן ההחלטה שניתנה בבקשתה לעיון חוזר בשאלת מעצרה ביום 3.9.2008 (כב' סגן הנשיאה ד' חשין) עולה שמסוכנותה אינה יכולה להוות עוד בסיס למעצר, וכי עילת המעצר היחידה שנותרה על כנה היא החשש לשיבוש מהליכי משפט. בהקשר זה טוענת העוררת כי חרף החלטתו של כב' סגן הנשיאה ד' חשין וחרף העובדה שהתקיימו כבר עשרים ישיבות בהם נשמעו הוכחות, טרם העיד מי מילדיה במשפטם של הנאשמים האחרים. העוררת מוסיפה וטוענת כי בהחלטתו לא התנה כב' השופט א' רובינשטיין הגשת בקשה לעיון חוזר בהעדת מי מילדיה במשפטם של הנאשמים האחרים ולטענתה היא נהגה בהתאם להנחייתו של בית משפט זה עת הגישה בקשה לעיון חוזר לאחר שהסתיימה העדת ילדיה במשפטה שלה . על כן, כך טוענת העוררת, שגה בית משפט קמא בהחלטתו נשוא הערר דנן בדחותו את בקשתה לעיון חוזר בשל כך שהעדת ילדיה במשפטם של האחרים לא הסתיימה, וכי בכך סטה בלא סמכות מהחלטת כב' השופט א' רובינשטיין אשר ביטלה, לטענתה, את החלטתו של כב' סגן הנשיאה ד' חשין.

עוד טוענת העוררת, כי קיימת עילה עניינית לעיון חוזר בהחלטת מעצרה, משום שההחלטה באשר למועד העדות של ילדיה נתונה כולה בידי המשיבה והיא מוסיפה וטוענת כי היא אינה יודעת האם יזומנו ילדיה להעיד במשפטם של הנאשמים האחרים לפני חודש מרץ 2009, הגם שקבועים במהלכו מועדי הוכחות. העוררת מוסיפה וטוענת כי פג החשש לשיבוש מהלכי משפט על ידה וכי טעה בית משפט קמא עת נימק את קביעותיו בהשערות סובייקטיביות ובשיקולים שאינם רלוונטיים ואף פסולים דוגמת חומרת העבירה, צו מצפונו וחוש הצדק, וכי הוא דבק בהחלטתו המקורית מיום 17.4.2008 חרף חלוף הזמן ושינוי הנסיבות. עוד חוזרת העוררת על טענותיה לפיהן מאז מעצרה חל שינוי משמעותי לעניין מסוכנותה, כי היא גילתה נכונות למסור את כל האמת במסגרת עסקת הטיעון אשר לא יצאה אל הפועל, כי חן עצור כיום בברזיל, והיא שבה וטוענת כי כל חלקה בפרשה מסתכם בכך שידעה על מעשיהם של אחרים בילדיה וכי אין כל חשש שתפעיל אלימות כלפי ילדיה או שתחבור לגורמים אחרים שיעשו כן אם תשוחרר ממעצרה. עוד טוענת העוררת כי שגה בית משפט קמא בכך שכרך את זכותה לחירות בהודייתה בקובעו מראש כי נוכח גרסאותיה הסותרות, אמינותה במסגרת הסדר טיעון מוטלת בספק. לבסוף טוענת העוררת כי לא היה מקום לקבוע שהיא אינה ראויה לאמון בהתבסס על העבירות והמעשים המיוחסים לה בכתב האישום, שכן קביעה זו משמעה, למעשה, ביטול מוסד השחרור בערובה בכל הליך פלילי וחסימת האפשרות לשחררה לחלופה, אף לאחר העדת ילדיה במשפטם של האחרים. לפיכך טוענת העוררת כי הגיעה השעה להורות על שחרורה לחלופת מעצר לאחר שייערך תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינה שיבחן את החלופות שתציע.

7.

המשיבה מצידה עומדת על כך שמדובר באחת הפרשות המזעזעות ביותר של התעללות בילדים, והיא מדגישה את הנזק הקשה שנגרם לילדיה של העוררת, אשר אחד מהם חסר הכרה ומונשם. המשיבה טוענת כי ההבחנה בין שיבוש מהלכי המשפט שיכול להיגרם במשפטה של העוררת לשיבוש שיכול להיגרם במשפטם של האחרים הינה הבחנה מלאכותית, והיא מדגישה כי באשר לעוררת קיימות ראיות ספציפיות המגבירות את החשש לשיבוש מהלכי משפט מצידה. בהקשר זה מצביעה המשיבה על עובדות האישום השני, לפיהן לאחר שחלק מחברי הקבוצה שרפו ל-נ' את הרגליים באמצעות תנור סלילים, תיאמה העוררת עם אחד הנאשמים האחרים גרסה לפיה פרצה שריפה בדירה וכן תיאמה גירסה זו עם ילדיה ואף השליכה את התנור שגרם לכוויות. אשר למשפטם של הנאשמים האחרים מציינת המשיבה כי קיימים חמישה מועדים לשמיעת הוכחות הקבועים למחצית הראשונה של חודש מרץ, אך היא מוסיפה ומציינת כי מצבם הנפשי של שני הילדים האמורים להעיד במשפטם של האחרים - ש' ו-ת' - אינו טוב. בהקשר זה מציינת המשיבה כי גורמי הרווחה המטפלים בילדים ציינו שלא ברור מתי ניתן יהיה להעיד את ש' אך באשר ל-ת' היא מקווה כי ניתן יהיה להעידה במשפטם של הנאשמים האחרים כבר בשבוע הבא. המשיבה מוסיפה וטוענת כי טענות העוררת לפיה חל בה שינוי אינה מתיישבת עם טרונייתה על כך שהם אינם מעידים מיד, חרף מצבם הנפשי.

8.

דין הערר להידחות.

העוררת אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת חלק מן האישומים נגדה, ועל כן התמקדו כל הדיונים בעניין מעצרה בשאלה האם יש לאפשר את שחרורה לחלופת מעצר או למצער להורות על עריכתו של תסקיר מבחן בעניינה. המעשים המיוחסים לעוררת כלפי ילדיה, בין היתר, בכך שנתנה יד לפגיעות חמורות בגופם ובנפשם, מעוררים פלצות ומעידים על מסוכנותה המופלגת כמי שהיתה ולא מן הנמנע כי עודנה נתונה להשפעתם של חברי הקבועה וחן בראשם. אולם, גם אם אקבל את הטענה כי מאז ההחלטה על מעצרה של העוררת קהתה מסוכנותה, הרי שמן התשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה עולה חשש נוסף שיש בו כדי להקים עילת מעצר, הוא החשש מפני שיבוש מהלכי משפט על ידי העוררת. בהקשר זה יש לציין כי העוררת פעלה לכאורה לשיבוש מהלכי משפט בדרך של תיאום גרסאות (עם נאשם אחר ועם ילדיה) וכן באמצעות העלמת ראיות (תנור הסלילים באמצעותו שרפו חברי הקבוצה את רגליו של נ'). עוד יש לציין כי העבירות המיוחסות לעוררת הן חלק ממסכת רחבה יותר של אישומים נגד קבוצה אשר פעלה בצורה מאורגנת, וכי בהחלטה נשוא הערר שבכאן עמד בית משפט קמא על כך

שלמעשה לא הובררו קשריה של העוררת עם חן ואף שזה עצור כיום בברזיל, נראה כי העוררת בהחלט עשויה לשבש הליכים במטרה לסייע לו ולנאשמים האחרים אותם כינתה בהודעותיה במשטרה "צדיקים" ו-"אחיי היקרים". בנסיבות אלה, נראה כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי בכל הקשור לחשש מפני שיבוש מהלכי משפט, אין מקום להבחנה בין עניינה של העוררת ובין עניינם של הנאשמים האחרים, וכי הרציונאל המקים את החשש מפני שיבוש מהלכי משפט במשפטה של העוררת חל בה במידה גם לגבי עדותם של הילדים במשפטם של הנאשמים האחרים. כזכור, כך סבר גם כב' סגן הנשיאה ד' חשין בציינו כי "בנסיבותיו של מקרה זה נראה לי, כי לא ניתן להסיר את חשש השיבוש כל עוד לא העידו הילדים במשפטם של האחרים, או כל עוד לא הובהר חד משמעית כי עדותם לא תידרש". החלטתו של בית משפט זה (בש"פ 11148/08; כב' השופט א' רובינשטיין) בעניין מעצרה של העוררת הותירה מתחם רחב של שיקול דעת לבית המשפט המחוזי, וכך נקבע בה: "המסוכנות העכשווית, שיש לבחון אם הזמן תרם להקהייתה, והחשש לשיבוש, ראוי שייבדקו בגדרי עיון חוזר, בהמשך להחלטתו של סגן הנשיא[ה] ד' חשין מ-3.9.2008, שבכל הכבוד נראית לי מתווה את הדרך הנכונה [...] בשילוב בין כל אלה סבורני, כי אין מקום לפתוח להליכי שחרורה לחלופה בטרם עדות הבת ת' (ראו גם מזכר חוקרת המשטרה מ-12.3.2008 באשר לחשש הבת ולתיאום)". הנה כי כן, בצדק סבר בית המשפט המחוזי כי אין בהחלטה זו דבר השולל ממנו את שיקול הדעת, בדונו בבקשה לעיון חוזר, לבחון את כל ההיבטים הצריכים לעניין והשיקולים ששקל בית המשפט המחוזי בהחלטתו נשוא הערר הם אכן ראויים וסבירים ואינם מצדיקים התערבות.

אוסיף ואציין, כי אין לזקוף לחובת המשיבה את העיכוב שחל בהעדת ש' ו-ת', ילדיה של העוררת, במשפטם של הנאשמים הנוספים. עיכוב זה נובע, כפי שהוסבר, ממצבם הנפשי הרעוע של הילדים (ש' נמלט פעמיים טרם מתן עדותו, פעם אחת מדוכן העדים עצמו). בנסיבות אלה, טענת העוררת כי היא מוחזקת "בת ערובה" בידי המשיבה עד שהילדים יעידו, היא אמירה אומללה אשר מוטב היה אילו לא נטענה. עם זאת ובשים לב לכך שחלפו למעלה מתשעה חודשים מאז מעצרה של העוררת, על המשיבה לעשות כל מאמץ אפשרי על מנת להחיש, ככל הניתן, את העדת הילדים ש' ו-ת' במשפטם של הנאשמים האחרים. לאחר מכן, ומבלי להביע דעה לגופם של דברים, ניתן יהיה לשוב ולשקול את שאלת מעצרה של העוררת.

אשר על כן, הערר נדחה.