בש"פ 5040/13 מוניב פרחאת נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 26.6.2013, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר, יליד שנת 1956, הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לו עבירות של שידול להתעללות בקטין או בחסר ישע, התעללות בקטין או בחסר ישע, תקיפת קטין או חסר ישע, תקיפה סתם, שידול לכליאת שווא, כליאת שווא, איומים, ביצוע מעשים מגונים וביצוע מעשה מגונה בכוח. על-פי המתואר בכתב האישום העורר עמד בראש קבוצה ובה חמש משפחות בנות חמש עד שבע נפשות כל אחת, המתגוררות בכפר מג'ד אל כרום (להלן: הקבוצה ). הקבוצה, שכללה בעבר משפחה נוספת, נהגה להיפגש מספר פעמים בשבוע ובמסגרת זו היה העורר מעביר שיעורי דת ותפילה ומייעץ לחבריה בעניינים הקשורים ליחסיהם האישיים ולחינוך ילדיהם. במהלך השנים התבסס מעמדו של העורר כמנהיגה הרוחני של הקבוצה וחבריה סרו למרותו ונהגו על-פי הוראותיו. כתב האישום מחזיק חמישה אישומים המפרטים מקרים שונים שאירעו בין השנים 2012-2003 בהם הורה העורר לחברי הקבוצה להעניש את ילדיהם בעונשים שכללו הכאה באמצעות חפצים, הטלת עונשי כליאה ממושכים בחדרי הבית, מריחת צואה על גופם של הילדים ומניעת אוכל ושתייה. בחלק מאותם המקרים, כך על-פי כתב האישום, ביצע העורר בעצמו את מעשי התקיפה וההתעללות בילדים ובאחד האישומים הוא מתואר כמי שנהג להכות את אחת מנשות הקבוצה (להלן:

המתלוננת ) , להשפילה, לבזותה מינית ולכלוא אותה בביתו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 26.6.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת נגד העורר תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לו, המבוססת בראש ובראשונה על עדותה של המתלוננת שהייתה עצמה חברה בקבוצה ותיארה בהודעותיה את שליטתו של העורר בחברי הקבוצה ואת ה"עצות" שהיה משיא להם בעניין חינוך הילדים. עדותה של המתלוננת, כך ציין בית המשפט, קושרת את העורר לכאורה למספר מקרי אלימות והענשה המתוארים בכתב האישום וגרסתה בכל הנוגע לאורח חיי הקבוצה ומנהגיה נתמכת בעדויות נוספות של חברי הקבוצה בעבר ובהווה. בית המשפט ציין עוד כי ההבדלים בין גרסאות העדים שעליהם הצביע העורר מקומם להתברר בהליך העיקרי, אך הדגיש כי הסתירות הפנימיות נמצאו דווקא בין גרסאות ילדי הקבוצה - שאישרו כי העורר נהג באלימות, ובין גרסאות ההורים - שהכחישו זאת. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרט לקיומה של חזקת מסוכנות סטאטוטורית, המעשים המתוארים בכתב האישום ודבר ביצועם כלפי קטינים מעידים על אופיו "המסוכן ונטול הרחמים" של העורר. עוד קבע בית המשפט כי מחומר הראיות עולה חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט מצידו של העורר, שכן מהאזנות סתר המצויות בתיק החקירה עולה כי העורר השפיע על עדותם של חברי הקבוצה והדריך את חלקם כיצד להתנהל בחקירתם. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי מדובר בעדים שסרים למרותו של העורר וממלאים אחר הוראותיו באופן עיוור ונוכח כל האמור סבר בית המשפט קמא כי אין חלופת מעצר שיכולה לאיין את החשש מפני שיבוש מהלכי משפט מצידו של העורר. בית המשפט הורה, אפוא, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים אך ציין כי ניתן יהיה לשוב ולשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר לאחר שיעידו עשרים ושמונה העדים הראשונים המפורטים בכתב האישום וככל שהעורר יפנה בבקשה מתאימה.

3.

מכאן הערר שלפניי בו טוען העורר כי היה על בית המשפט להורות על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים שהוצעו על-ידו, קרי תחת פיקוחם המלא של שני בניו, במיקום המרוחק כשבעים קילומטרים מכפר מגוריו ובתוספת הפקדת ערבויות כספיות ואיזוק אלקטרוני. העורר מציין כי הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו וכי הוא מסכים לכך שהשלב הנוכחי אינו השלב המתאים לבחון את הסתירות הפנימיות בעדויות המפלילות שעליהן הוא הצביע. יחד עם זאת, העורר סבור כי יש בסתירות הנטענות בין עדותה של המתלוננת לעדויות אחרות כדי לחדד את הצורך לבחון את חלופת המעצר שהציע, אשר לדבריו יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. לטענת העורר, היה על בית המשפט לשקול לטובתו את עברו הפלילי הכולל הרשעה אחת ויחידה משנת 1997, את גילו המתקדם, את היותו אלמן ואת עובדת היותו אדם הסובל ממחלת לב המוכר כנכה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. עוד טוען העורר כי הוא אדם דתי המוכר ומכובד בכפרו וכי רוב העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בוצעו לפני מספר שנים. העורר מדגיש כי הוא אינו מואשם בכך שהיכה את ילדיו שלו ולדבריו יש בכך כדי להטיל ספק באישומים המיוחסים לו בכתב האישום בכל הנוגע לילדיהם של חברי הקבוצה, ועוד הוא טוען כי אין כל אינדיקציה לכך שהוא היה מפקח על ביצוע העונשים שהוא לכאורה הכתיב לאחרים.

4.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא וטוענת כי התשתית הראייתית הלכאורית נגד העורר מבוססת היטב ונתמכת בעדותה של המתלוננת, בעדויות בניה ובעדויות נוספות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בנסיבות המקרה, בהן חברי הקבוצה מגלים "נאמנות עיוורת" כלפי העורר ומכבדים אותו, קיים חשש ממשי מפני שיבוש מהלכי משפט על ידו אם ישוחרר לחלופת מעצר. בהקשר זה מפנה המשיבה לתמלילי האזנות הסתר המצויים בתיק החקירה, מהם עולה לדבריה כי העורר הדריך את אחת העדות כיצד להעיד בחקירתה, והיא טוענת עוד כי אין בחלופה שהציע העורר כדי לאיין את החשש האמור ועל כן לטענתה יש להותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.

דין הערר להידחות.

העורר אינו חולק בשלב זה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו, ואף שיש בפיו טענות רבות ביחס למניעים העומדים בבסיס עדותה של המתלוננת וכן טענות ביחס לסתירות כאלה ואחרות שנתגלו בין העדויות השונות שנגבו מחברי הקבוצה, מסכים העורר לכך ששלב המעצר אינו המקום המתאים לבררן ודינן להתברר בהליך העיקרי. עיקר הדיון בערר התמקד, אפוא, בטענת העורר לפיה יש לאפשר את שחרורו לחלופת המעצר שהציע, אשר יש בה לדבריו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת החשש מפני שיבוש מהלכי משפט.

המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מלמדים על רמת מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, כמי שלכאורה ביצע בעצמו ואף הורה לאחרים הסרים למרותו לבצע מעשי אלימות מכוערים ומעשי התעללות פיזית ונפשית שהופנו ברובם כנגד קטינים וחסרי ישע. העובדה כי מעשים אלה בוצעו לכאורה לאורך שנים תוך ניצול הכוח וההשפעה הרבה שיש לעורר על חברי הקבוצה, מעצימים מאוד את המסוכנות הנשקפת ממנו. זאת ועוד - שחרורו של העורר לחלופת מעצר מעוררת בנסיבות אלה חשש נוסף עליו עמד בית המשפט קמא והוא החשש מפני השפעה פסולה על עדים משום שחלקם משתייכים לקבוצה עליה, לפי הנטען בכתב האישום, שולט העורר ביד רמה כמנהיגה הרוחני (ראו: בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (15.10.2008); בש"פ 1451/09 פלונית נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (25.2.2009); בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל , פיסקאות 16-15 (13.3.2012)). חשש זה אף התממש, לכאורה, נוכח העולה מהאזנות הסתר המצויות בתיק החקירה בהן נשמע העורר כמי שמנסה באמצעות "שיחות תיאום" להדריך את העדים כיצד לפעול (ראו האזנה מספר 2013-87729 שיחות מס' 43 ו-44; האזנה מספר 2013-87730 שיחה מס' 5). בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי אין בחלופת המעצר שהציע העורר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו או את החשש מפני שיבוש מהלכי משפט על ידו.

כמו כן מקובלת עליי הערתו של בית המשפט קמא, כי לאחר שתישמע עדותם של עשרים ושמונה העדים המקורבים לעורר וככל שיקהה החשש מפני שיבוש מהלכי המשפט, ניתן יהיה לשוב ולשקול את האפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר במסגרת בקשה מתאימה לעיון חוזר, ככל שתוגש על ידו.

6.

מן הטעמים שפורטו לעיל, הערר נדחה.