בש"פ 1486/07 דוד יטח נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת א' הלמן) בב"ש 1288/07 מיום 12.2.07, אשר על-פיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

5129371

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת הכולל 10 אישומים. כתב האישום מייחס לו שורה ארוכה של עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, לספי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; וכן עבירות שונות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 וחוק הלבנת הון, התש"ס-2000.

העורר ונאשם נוסף בתיק היו שותפים בעסק הנקרא "ד.ש. דלקים" ושימשו כמנהליו. לפי הנטען בכתב האישום נהגו השניים לקנות סולר במחיר מוזל מספקים ברשות הפלסטינאית ללא הוצאת חשבוניות וללא דיווח לרשויות וכן הוציאו חשבוניות כוזבות מבלי שביצעו עסקאות בפועל. מדובר על עסקאות בהיקף גדול של כעשרה מיליון ש"ח שבוצעו לאורך זמן ובתחכום והובילו לכך שמדינת ישראל השיבה לרשות הפלסטינאית תשלום עבור מע"מ ובלו, למרות שהסולר הוחזר בפועל לישראל בסתר ולא הועבר בפועל לתושבי הרשות. בנוסף, פתחו העורר והנאשם הנוסף עסק למתן שירותי מטבע בטבריה, אשר את האישור להקמתו קיבלו במרמה ועל פעולותיו לא דיווחו לרשויות. הרווח שהופק מפעולות המרמה הינו בסכום כולל של כשני מיליון ש"ח.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית-משפט המחוזי בנצרת בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 3.7.06 החליט בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' מויאל) להזמין תסקיר משלים בעניינו של העורר אשר יתייחס לאפשרות לשחררו לחלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנותו. ביום 18.7.06 דחה בית-משפט את הבקשה והחליט לשחרר את העורר בתנאים המגבילים הבאים: מעצר בית מלא בקרוואן השייך למשפחת חיון בפיקוחו הרצוף של הערב מר דוד מנחם; איזוק אלקטרוני; איסור לשוחח עם איש למעט בא-כוחו על הפרשה בעטיה נעצר; איסור על גישה למחשב; איסור על גישה לקו טלפון ואיסור על נשיאת טלפון נייד וכן קיום שיחות טלפון בנוכחות הערב בלבד; איסור על ביקורים למעט מאשתו, ילדיו והוריו; הפקדה של ערובה כספית בסך 50,000 ש"ח, התחייבות עצמית על סך של 50,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' של הערב דוד מנחם על סך 60,000 ש"ח; צו עיכוב יציאה מהארץ עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 26.7.06 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בה עתר לצרף את רחל ואלברט חיון כערבים ומפקחים נוספים. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא אמינוף) קיבל את הבקשה באופן זמני, עד לדיון שנקבע ליום 8.8.06. הדיון הנ"ל בוטל ומאז לא הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו ולכן תנאי השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 18.7.06 עומדים בעינם.

ביום 7.2.07 נעצר העורר בגין הפרת תנאי השחרור וזאת לאחר שנתקבלה התראה במוקד לפיה הוא יצא מהקרוואן וסייר מטעם המוקד מצא את העורר שוהה בביתם של בני הזוג חיון ללא פיקוח של הערב, דוד מנחם. אף בעת שנעצר, שהה העורר בבית משפחת חיון, עם אשתו וללא פיקוח. בחקירתו מסר העורר כי הוא נוהג להימצא בבית משפחת חיון מדי יום וכי דוד מנחם אינו שוהה עמו באופן רצוף, כפי שדרש בית-המשפט.

לאור האמור לעיל, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית-המשפט מיום 18.7.06 בה היא מבקשת לעצור את העורר עד תום ההליכים ולחלט את הערבויות.

ביום 12.2.07 קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' הלמן) כי המגבלות שהוטלו על העורר נועדו להבטיח את החשש מפני המשך עיסוקו בפעילות פלילית וכן למנוע סכנה של שיבוש הליכי משפט וכי ההפרה שביצע העורר הינה הפרה משמעותית היות ולמעשה לא התקיים פיקוח על מעשיו. אשר על כן הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו, ציין בית-המשפט כי בכך שהפר את תנאי השחרור התנהג העורר בחוסר תום לב ובדרך המעידה על ניסיון לנצל לרעה את האמון שניתן בו. כמו-כן ציין בית-המשפט, כי הבקשה להוספת בני הזוג חיון כערבים לא נידונה מעולם לגופה והם לא נחקרו ולא חתמו על ערבויות ולכן טענתו של העורר, לפיה סבר שאושרה הוספתם כמפקחים, אינה יכולה להתקבל.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים היות ומדובר בהפרה טכנית פעוטה אשר לא נועדה לביצוע עבירות כלשהן וכי לא כל הפרה מחייבת את החזרתו של אדם משוחרר למעצר. עוד טוען בא-כוח העורר, קיימים מעל ל-100 עדים וכי עד לעת הזו נשמע רק עד אחד ולכן צפוי התיק להסתיים בעוד זמן רב.

מנגד, בא-כוח המשיבה סומך את ידו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי תוך שהוא מדגיש את החומרה שבהפרת תנאי השחרור ואת הדגש שהושם בהחלטה על שחרור העורר על כך שהוא לא יוכל ליצור קשר עם אחרים או עם המעורבים בפרשה. לטענתו, החומרה שבהפרה מתבטאת בכך שלמעשה הערב לא פיקח על העורר בצורה ראויה במשך כל שעות היממה ולכן לא ניתן לדעת האם העורר ביצע שיחות טלפון או נפגש עם אנשים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות של בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

אכן, העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות חמורות בהיקפן שבוצעו לאחר תכנון מוקדם ואין חולק על מסוכנותו. כמו-כן, העובדה שהעורר הפר את תנאי שחרורו אכן מעידה על כך שהאמון שניתן בו נפגם. אך יחד עם זאת נקבע כבר בעבר, כי לא כל פגיעה באמון מחייבת את ביטול חלופת המעצר וההחלטה נתונה בידי בית-המשפט בהתאם לנסיבות וטיב ההפרה (ראו למשל בש"פ 1636/06 שלום נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בענייננו, העורר אמנם הפר את תנאי השחרור בכך שיצא מן הקרוואן ולא היה נתון לפיקוח בכל שעות היממה, אך המשיבה לא הוכיחה כי ניצל הפרה זו על-מנת ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, לבצע פעילות פלילית כלשהי או לנסות לשבש את הליכי המשפט. בנסיבות אלו, ולאור העובדה שמדובר בתיק אשר בו מספר רב של עדים וצפוי להתנהל במשך זמן רב, הגעתי למסקנה שיש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר מתאימה. יחד עם זאת, על-מנת שהעורר יפנים את הפסול שבמעשיו וישכיל לעמוד בתנאי השחרור החדשים שיוטלו עליו, יש לחלט חלק מהערבון שהפקיד.

אשר-על-כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי נשוא הערר מבוטלת בזה. התיק מוחזר לבית-המשפט המחוזי, על מנת שיבחן חלופת מעצר אשר יש בה כדי לאיין את מסוכנתו של העורר, ובכלל זה ימצא ערבים המתאימים לפקח עליו. בנוסף, אני מורה בזה לחלט לטובת אוצר המדינה סכום של 25,000 ש"ח מהסכום שהפקיד העורר.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.