בש"פ 1512/08 שרלי אדרי נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, ולהלן תמציתן של העובדות אשר יוחסו לו. נטען, כי בתאריך 16.1.08 עשה העורר את דרכו מבאר-שבע לתל-אביב, ברכבו-שלו בו נהג אחר – משה רובין, ואליהם נלווה מרדכי ממן, שישב במושב האחורי. נראה כי במשטרה התקבל מידע מוקדם בדבר חשד לביצוען של עבירות, ועל כן הם יזמו מחסום בצומת בית הגדי, ובעקבות כך נוצר טור של כלי רכב. משהגיעו העורר וחבריו לאותו מקום, זינקו לעברם שוטרים לבושים אזרחית אשר חבשו על ראשם כובעי זיהוי משטרתיים, אולם נוסעיו של הרכב סרבו לפתוח את הדלתות, ועל כן החלו השוטרים להלום בשמשות במטרה לנפצן. נטען, כי בשלב זה עשו נוסעיו של הרכב תמרונים תוך כדי נסיעה קדימה ואחורה במטרה להימלט, וכתוצאה מכך נפגע אחד השוטרים, בעוד שאחרים הצליחו לקפוץ הצידה ולהימנע מפגיעה. לבסוף, הצליחו השוטרים לפתוח את דלתות הרכב, אולם אז החל מאבק הואיל והעורר וחבריו התנגדו למעצרם, תוך שהם חובלים בשוטרים. בחיפוש שערכו השוטרים ברכב לאחר שהתגברו על אותה התנגדות, נמצאו על גופו של ממן 7 אריזות שהכילו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כ- 4.7 גרם , וכמות נוספת של הסם, שמשקלה אינו ידוע, היתה מפוזרת על רצפת הרכב לצד שתי אריזות קרועות.

2.

כאמור, נעצר העורר עד תום ההליכים, ובטיעונו בפני הביע בא-כוחו המלומד, עו"ד ק' סודרי, את הדעה כי עוצמתן של הראיות נגד שולחו מופחתת, ומכל מקום היה נכון להמיר את המעצר בחלופה אחרת. לעניין זה נטען, כי אין בידי המשיבה ראיות להוכיח כי העורר ידע על קיומו של הסם בו החזיק ממן, וממילא גם אין בידה להוכיח שהעורר נתן את הסכמתו לכך.

3.

התשתית הראיתית אשר שימשה את בית המשפט המחוזי לצורך החלטתו לעצור את העורר, התבססה על אלה: הוא הבעלים של הרכב בו נתפס הסם, במכונית נתפסו, בנוסף לסם, גם סכומי כסף גדולים, ובפיו של העורר לא היה הסבר לכל אלה. בית המשפט הוסיף ומנה לחובת העורר את העובדה שהוא וחבריו עשו ניסיון להימלט מהזירה, אף במחיר של פגיעה בשוטרים, ומכאן נלמדת מסוכנותם כמו גם החשש שהם ישבשו מהלכי משפט.

4.

מאז הדיון בבית המשפט המחוזי נחשפה ראיה חדשה, והכוונה לכך שברכבם של העורר וחבריו הותקנה על ידי המשטרה האזנת סתר, לה ניתן אשור על ידי סגן הנשיא של בית משפט קמא. במהלך הדיון בפני הוגש לי קטע קצר מתוך השיחות שהתנהלו ברכב בשלב בו זינקו השוטרים לעברו, ומהדברים המוקלטים עולה, לכאורה, שהעורר ידע כי מדובר בשוטרים, וכן הוא נשמע אומר לממן "תקרע את זה". טענת המשיבה היא שמלים אחרונות אלו מסבירות את העובדה שעל רצפת המכונית נמצאה אבקה של סם ולצידן שתי אריזות קרועות, ועל כן המסקנה הנוספת המתבקשת מכך היא שהעורר ידע גם ידע על קיומו של הסם, ונתן את הסכמתו להחזקתו בידי ממן.

עקב חשיפתה המאוחרת של אותה האזנת סתר, טרם עלה בידי העורר ובא-כוחו ללמוד אותה, והעורר כלל לא נחקר עליה. אכן, זו התנהלות תמוהה ולא רצויה של הגוף החוקר, ומותר להניח כי היא תזכה לליבון במהלך המשפט גופו. אולם, די באמור עד כה כדי להוביל למסקנה שבידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה. יתרה מכך, עבירות הסמים, כמו גם ניסיונם של העורר וחבריו להימלט תוך סיכון חייהם של השוטרים, מקימים עילת מעצר שלהשקפתי מובילה לתוצאה אחת, היינו, שהמעצר מאחורי סורג ובריח הוא תרופתו היחידה של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.