בש"פ 5899/08 משה רובין נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 7.2.08 בב"ש 20153/08 ומיום 4.6.08 בב"ש 20933/08 (כבוד השופט ב' אזולאי), במסגרתן הורה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

כתב האישום

1.

ביום 23.1.08 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום כנגד העורר (ת.פ. 8017/08). בכתב האישום יוחסו לעורר עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973); חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין )); תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 274 לחוק העונשין); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין); וכן, כפי שנטען בערר, גם עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע (לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961).

על פי הנטען בכתב האישום, העורר ביצע את העבירות האמורות יחד עם שני אחרים, מרדכי ממן ושרלי אדרי (להלן – ממן ואדרי בהתאמה ), אשר כתב האישום מופנה גם כנגדם. בכתב האישום נאמר כי ביום 16.1.08 השלושה נסעו ברכבו של אדרי מבאר-שבע לכיוון תל-אביב, כאשר ברכב נהג העורר, אדרי לצידו וממן במושב האחורי. המשך האירועים העולים מכתב האישום מתואר בהחלטתו של כבוד השופט

א' לוי מיום 3.3.08 (בש"פ 1512/08), שניתנה בערר שהוגש מטעמו של אדרי כנגד ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים (להלן- עניין אדרי ):

"נראה כי במשטרה התקבל מידע מוקדם בדבר חשד לביצוען של עבירות, ועל כן הם יזמו מחסום בצומת בית הגדי, ובעקבות כך נוצר טור של כלי רכב. משהגיעו העורר [אדרי – י.ד.] וחבריו [העורר וממן – י.ד.] לאותו מקום, זינקו לעברם שוטרים לבושים אזרחית אשר חבשו על ראשם כובעי זיהוי משטרתיים, אולם נוסעיו של הרכב סרבו לפתוח את הדלתות, ועל כן החלו השוטרים להלום בשמשות במטרה לנפצן. נטען, כי בשלב זה עשו נוסעיו של הרכב תמרונים תוך כדי נסיעה קדימה ואחורה במטרה להימלט, וכתוצאה מכך נפגע אחד מהשוטרים, בעוד שאחרים הצליחו לקפוץ הצידה ולהימנע מפגיעה. לבסוף, הצליחו השוטרים לפתוח את דלתות הרכב, אולם אז החל מאבק הואיל והעורר וחבריו התנגדו למעצרם, תוך שהם חובלים בשוטרים. בחיפוש שערכו השוטרים ברכב לאחר שהתגברו על אותה התנגדות, נמצאו על גופו של ממן 7 אריזות שהכילו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כ- 4.7 גרם , וכמות נוספת של הסם, שמשקלה אינו ידוע, היתה מפוזרת על רצפת הרכב לצד שתי אריזות קרועות".

ההליכים עד כה

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו (ב"ש 20153/08). המשיבה טענה בבקשתה כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו; כי נשקפת מהעורר סכנה לציבור; וכי לא ניתן להשיג את מטרת מעצרו של העורר בדרך של חלופת מעצר – וזאת, בין השאר, לאור עברו הפלילי והחשש כי ישבש את הליכי המשפט או ימלט. במסגרת הדיון בבקשה, העורר הכחיש את המיוחס לו וטען כנגד קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים וכן כנגד התנהלות התביעה בתיק. בנוסף, נטען שיש לאפשר למכר של משפחת העורר לקחת אותו למעצר בית (באילת) – כחלופה למעצרו.

ביום 7.2.08 הורה בית המשפט קמא (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו, תוך שהוא דוחה את טענותיו של העורר בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס ההאשמות כנגד העורר (להלן – ההחלטה הראשונה ). בית המשפט היה סבור כי קיימת התאמה במסגרת הכללית של תיאור האירוע ונסיבותיו לבין הראיות באופן המצדיק את מעצרו של העורר. לטעמו, העורר (וכן ממן ואדרי) לא סיפקו הסבר להימצאות הסמים ברכב וגילו נכונות לסכן את חיי השוטרים לשם היחלצותם מהמקום. בנוסף, קבע כי העורר מסכן את ביטחון הציבור ושישנו חשש כי העורר ינסה לשבש הליכי משפט. לאור האמור, קבע בית המשפט קמא כי מעשיו של העורר מקימים עילה למעצרו מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב) ו- 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996.

3.

ביום 20.2.08 הועבר לעיונו של העורר חומר חקירה נוסף, לרבות, האזנות סתר שבוצעו בתוך הרכב בעת התרחשות האירוע עצמו. המידע הועבר לאחר שבהחלטה הראשונה נדונה האפשרות לחשוף לעיונו של העורר את החומר המודיעיני האמור, והוחלט כי באם יועבר המידע לעורר (לפי בקשתו או בדרך אחרת) – כי אז יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו.

4.

ביום 27.5.08 דן בית המשפט המחוזי בבקשת העורר לעיון חוזר בשאלת מעצרו ובבקשתו לשחרורו לחלופת מעצר (ב"ש 20933/08) – וזאת, לאור האזנות הסתר שבוצעו ברכב. מתמליל ההאזנה עולה כי בתחילת האירוע העורר אומר לחבריו "מה, אלה ימ"ר? מה זה?". לטענת העורר, דברים אלו מעלים ספק האם העורר כלל ידע על הימצאות הסמים ברכב וכי כלל לא ידע שמדובר בשוטרים אשר מנסים להיכנס לרכב. בעת הדיון בבקשתו העורר אף ציין כי הימשכות ההליכים מהווה שיקול לשחרור לחלופת מעצר ושיש להתחשב בכך כי הדיון בעניינו עתיד להימשך זמן רב.

ביום 4.6.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו עד תום ההליכים של העורר וקבע כי "אין בחומר החדש כדי להפחית מחומר הראיות לכאורה, שיש בו כדי להצביע על סיכוי סביר להוכחת האישום מעבר לספק סביר... המבקש [ העורר – י.ד. ] נהג את הרכב ואף ניסה להימלט מהשוטרים, תוך שהוא מסכן את חייהם, תקף אותם שעה שמילאו תפקידם, בעת שזהותם כשוטרים הייתה ידועה לו" (עמוד 4 להחלטה) (להלן – ההחלטה השנייה ). משכך, קבע כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר וכי יישאר במעצר עד תום ההליכים כנגדו.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

5.

העורר מבקש לשחרורו לחלופת מעצר. העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד א' בן נתן - חוזר ושב על אותן הטענות שהועלו בפני הערכאה הקודמת, ובפרט על טענתו כי כל חלקו באירוע הסתכם בכך כי נהג ברכב. העורר סבור כי העיון בתמליל ההאזנה האמור מגלה כי ישנו ספק סביר לעניין ידיעתו והסכמתו להימצאות הסם – וזאת בניגוד לראיות הקיימות ביחס ליתר המעורבים בפרשה. כן נטען, כי אין בנמצא ראיות הקושרות את העורר לסמים שנתפסו ברכב או לכך כי היה בכוונתו לפגוע או לדרוס את השוטרים.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי אין בחלופת מעצר בכדי "לאיין את המסוכנות או שיהא בה כדי להשיג את מטרות המעצר". נטען שאין בעברו הפלילי של העורר או בטיב העבירה בכדי לסגור בפניו את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר וכי על בית המשפט מוטלת החובה לשקול את חלופות המעצר הקיימות ואלו המוצעות על ידי העורר – לרבות, מעצר בית אצל קרוב משפחתו באילת או תחת פיקוח של אזיק אלקטרוני. בהקשר זה, ציין העורר כי עונש המאסר שריצה היה בגין עבירה בה הורשע בגיל 16 וכי מאז ששוחרר לא ביצע עבירות חמורות נוספות. עוד צויין, כי לעורר אין מסגרת משפחתית מתפקדת.

בנוסף, העורר טוען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי "באשר להימשכות הדיון ... אין בנסיבות העניין כדי להצדיק שת [ את – י.ד. ] שחרורו לחלופה למעצר". בהקשר זה, הדגיש העורר בדיון שנערך לפניי, כי במועד בו יתקיימו שני דיוני ההוכחות שתואמו לחודש ספטמבר 2008, יהיה העורר במעצר כשמונה חודשים.

מעבר לאמור, העורר מדגיש כי לא נסע ברכב מתוך כוונה לפגוע במי מהשוטרים, אלא "על מנת לחלץ את רכבו". מכאן, כי לא מתקיימת, לטענתו, ה"כוונה המיוחדת" הנדרשת להוכחת עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין. הדבר נלמד מתוך נסיבות המקרה, המעידות על כך שניסה להימלט רק בשניות הראשונות של האירוע (מאחר שלא הבין כי מדובר בשוטרים לאור תנאי מזג האוויר והחלונות הכהים של הרכב). כתוצאה מכך, נפגעו השוטרים אשר עמדו לצידי הרכב – ולא מתוך כוונתו לדרוס אותם. כן נטען, כי מעדויות השוטרים ניתן להגיע למסקנה דומה, שכן לא נאמר על ידם במפורש כי העורר ניסה לדרוס אותם. עוד נטען, כי לאחר שהעורר הבין כי אלו שוטרים, חדל להתנגד ופתח את דלתות הרכב.

העורר אף ציין כי לאור מידע משטרתי קודם שנתקבל במסגרת תיק פלילי אחר כנגד העורר, היה ידוע לעורר כי ישנם איומים על חייו – שיקול נוסף ממנו ניתן ללמוד על רצונו של העורר להגן על עצמו ולהימלט מן המקום. לטענתו, נקודה זו מצביעה כי לא קמה חזקת מסוכנות.

העורר טוען כי יש להתחשב בכך שלא מדובר על מקרה בו בוצע מרדף אחרי העורר בכבישי הארץ, תוך סיכון חיי אדם, כי אם באירוע שבו הרכב עמד במצב סטטי, בפקק תנועה וכשהוא מוקף בשוטרים. לשיטתו, גורמי התביעה מחמירים באופן חריג עם תושבי דרום הארץ, שם נטען כי יש ריבוי של מקרים בהם מתרחשים "מרדפים" כאלו.

6.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר להורות על שחרורו ממעצר בתנאים.

טענות המשיבה

7.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד א' וינשל – טוענת כי יש להותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. לשיטתה, המידע החדש – תמליל האזנת הסתר – שהוצג בעת הדיון בבקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, מחזק את עמדתה ואינו מכרסם בראיות לכאורה שישנן כנגד העורר. נטען כי מהתמליל עולה שהעורר, אשר נהג ברכב, ניסה לדרוס את השוטרים ולפגוע בהם. לטענת המשיבה, ניתן ללמוד על כך גם מתוך המזכרים שכתבו השוטרים לאחר האירוע ומעדותם. בהקשר זה, ציינה המשיבה, כי העורר בחר תחילה שלא למסור את גרסתו לאירועים, ורק לאחר מכן, בהמשך החקירה, מסר כי חשב שהיו אלה מחבלים ולא שוטרים – וכעת, ולאור תמליל ההאזנה, נמצא שבזמן ניסיון הדריסה ידע כי מדובר בשוטרים. יתרה מכך, המשיבה טענה כי למרות שהעורר פתח בשלב מסוים את דלתות הרכב, הרי שגם לאחר מכן התרחש מאבק בין השוטרים לבינו.

עוד טענה המשיבה, כי אין ממש בטענת העורר לעניין מדיניות האכיפה של גורמי התביעה ומגמת ההחמרה של בתי המשפט בנוגע למקרים בהם מתרחשים מרדפים של המשטרה אחר חשודים הנמלטים מפניה. לטענתה, המדיניות של הפרקליטות לגבי הגשת כתבי אישום ואופן ניהול התביעות במקרים של "מרדפים", זהה ושווה בכל רחבי הארץ, לרבות באזור המרכז, הגם שבאזור הדרום התופעה נפוצה יותר.

עוד נטען, כי יש להתחשב בכך שהעורר הפר את תנאי חלופת המעצר (מעצר בית) שהוטל עליו על ידי בית המשפט במקרה קודם – ואף הורשע בגין מעשה זה. בנוסף, נטען שיש להביא בחשבון גם את עברו הפלילי של העורר הכולל בין היתר מספר הרשעות קודמות וכן את העובדה כי ריצה בעבר עונש מאסר. לעניין דרישת "הכוונה המיוחדת" שבסעיף 329 לחוק העונשין, סבורה המשיבה כי ניתן להוכיחה במקרה שבנדון באמצעות הלכת הציפיות. בנוסף, ציינה המשיבה כי אין להתחשב במידע שהציג העורר כאילו ישנם איומים על חייו, שכן במצב שכזה יש לאפשר למשיבה להציג את המידע המצוי בידה בנושא (ושיש בו בכדי להוסיף ולהעיד על המסוכנות העולה מן העורר).

לטעמה של המשיבה, פרק הזמן הצפוי להימשכות ההליכים הינו פרק זמן סביר, וכי העיכוב בניהול התיק כיום נובע מבקשת אחד מן הנאשמים האחרים להחליף את ייצוגו. עוד ציינה המשיבה כי בתיק נערכו מספר דיונים עד כה ושהדיונים הבאים צפויים להתחדש ספטמבר 2008.

נוכח כל האמור לעיל, עמדת המשיבה היא, כי אי אפשר לאבחן בין עניינו של העורר לבין זה של אדרי הנדון לפני כבוד השופט א' לוי , וכי יש לנקוט בגישה דומה גם במקרה שלפניי, דהיינו, לאשר את מעצרו עד תום ההליכים כנגדו.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בערר ושמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר. נסיבות האירוע מלמדות על המסוכנות העולה מן העורר לביטחון הציבור ולא מצאתי כי יש בטענות העורר בכדי "לכרסם" ב תשתית "הלכאורית" להוכחת אשמו של העורר. משכך, הכף נוטה לטובת הותרתו במעצר עד תום ההליכים נגדו לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996.

יתרה מכך, לא מצאתי בתמליל ההאזנה דבר מה אשר עלול "לכרסם" בראיות לכאורה הקיימות כנגד העורר. מהאמירות המיוחסות לעורר ניתן, לכאורה, ללמוד על כך שהעורר אכן ידע שמדובר בשוטרי ימ"ר המקיפים את הרכב. נוכח זאת, התקשיתי גם לקבל את טענת העורר כי בשל תנאי מזג האוויר והראות דרך חלונות הרכב לא זיהה העורר שמדובר בשוטרים.

9.

על האמור לעיל יש להוסיף, לחובתו של העורר, את עברו הפלילי שרישומו הוגש לעיוני במהלך הדיון ואשר יש בו בכדי ללמד על המסוכנות הנשקפת ממנו. מעבר למספר הרשעות קודמות של העורר בעבירות שאינן קלות, ניתן להיווכח כי בעבר הפר העורר, במשך תקופה ארוכה, את תנאי מעצר הבית שהוטל עליו על ידי בית המשפט כחלופת מעצר. נוכח האמור, אין לקבל את הצעת העורר למעצר בית אצל קרוב משפחתו באילת כחלופת מעצר מתאימה – ולו גם בתוספת של איזוק אלקטרוני.

10.

בהתייחס להימשכותם של ההליכים כנגד העורר. הדיונים הבאים בתיק העיקרי נקבעו לחודש ספטמבר 2008, וזאת בין השאר, מאחר שאחד מן הנאשמים האחרים ביקש להחליף את בא כוחו. אינני סבור כי יש בכך התנהלות חריגה או כזו שיש בה להצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

11.

מעבר לאמור לעיל, אדגיש כי טענותיו של העורר לעניין היעדר הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם הוכחת העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין (על החלופות השונות שבהוראה זו), אינן בעלות משקל בבואנו לשקול האם יש לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין מעצרו עד תום ההליכים של העורר. טענות אלו כוחן יפה בעיקר לדיון המשפטי המתקיים בפני בית המשפט המחוזי בתיק העיקרי ואין הן משפיעות, כאמור לעיל, על המסוכנות הנשקפת מן העורר או על הראיות לכאורה הקיימות בעניינו. בלשונו של כבוד השופט א' לוי בעניין

אדרי :

"אולם, די באמור עד כה כדי להוביל למסקנה שבידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה. יתרה מכך, עבירות הסמים, כמו גם נסיונם של העורר [ אדרי – י.ד. ] וחבריו [ העורר וממן – י.ד. ] להימלט תוך סיכון חייהם של השוטרים, מקימים עילת מעצר שלהשקפתי מובילה לתוצאה אחת, היינו, שהמעצר מאחורי סורג ובריח הוא תרופתו היחידה של העורר" (פסקה 4 להחלטה).

בשולי הדברים, אומר כי לאור המסקנה האמורה, לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות בדבר המידע המשטרתי על הסכנה הנשקפת לחייו של העורר.

12.

דברים אלו בשילוב עם נסיבות האירוע האמורות, מובילים למסקנה כי יש להורות על השארתו של העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וכך אני מורה.