בש"פ 159/06 מדינת ישראל נ. פידל אוטיש

1.זהו ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ד' רוזן) בו החליט לשחרר את המשיב מן המעצר בחלופת מעצר.

2.כתב האישום מייחס למשיב שורה של מעשים מגונים ומעשי התעללות בבתו הקטינה במספר רב של הזדמנויות במשך כשש שנים. העורר ואם המתלוננת התגרשו, ועל פי האישומים, בביקוריה של הקטינה אצל אביה הוא הכריח אותה להסתובב בבית ללא חולצה בנוכחות אחיה החורגים, וללבוש בנוכחותו ביריות שקנה לה. במספר הזדמנויות, ובטרם מלאו לה 6 שנים, קילח את הקטינה ונגע באיבר מינה, דרש ממנה להיכנס עמו למיטה, לעיתים בעירום מלא, ולעיתים בבגדי תחתונים וישן עמה במיטה. כן דרש ממנה לשכב במיטה בעירום ועיסה את גופה בשמנים תוך נגיעות בחלקים אינטימיים של גופה. במועד אחר, חשף את איבר מינו בפני המתלוננת. בהזדמנות אחרת, בעת ששהתה בביתו כשהיא חולה, דרש המשיב מהקטינה להתפשט, ושכב לצידה בתחתוניו. כאשר סרבה לישון בדרך זו, אסר עליה להתלבש, ולמחרת צעק עליה וסטר על פניה. כן מיוחסות למשיב עבירות של הטרדה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט, והטרדת עד. כאשר התברר לו דבר הגשת התלונה נגדו, הגיע למקום עבודתה של גרושתו, ואיים עליה כי היא הולכת למות היום, בכונה להניעה לחזור בה מהתלונה שהיא והקטינה הגישו. כמו כן, באוקטובר 2005, שלח המשיב למתלוננת מכתב ובו דברי קללה והפחדה על רקע הגשת התלונה על ידה.

3.עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביום 8.12.05 ציין בית המשפט המחוזי בהחלטה שניתנה על ידו כי המשיב נמנע מלכבד את צווי בית המשפט ולהתייצב לדיונים בעניינו במשפטים אחרים בהם היה מעורב. כך, למשל, צויין כי בדיון בת.פ. 7917/00 ציין בית המשפט ב-17.10.02 את העובדה כי במהלך המשפט נעלם המשיב לתקופות ממושכות וניתק קשר עם פרקליטתו, ולא היה ניתן לאתרו. ביום 28.1.04 בדיון בת.פ. 1274/00 ציין בית המשפט כי המשיב הירבה להיעדר מהדיונים, ולפיכך הוצאו נגדו צווי מעצר, והותלו הליכים לאור העדרויות חוזרות ונשנות של המשיב מישיבות המשפט. בעדות במשטרה ציין אבי המשיב כי הוא מחליף כתובות וערי מגורים לעיתים קרובות, ובמזכר מיום 22.11.05 צויין כי הפסיק לבצע עבודות שירות שהוטלו עליו על ידי בית המשפט. לאור זאת, קבע בית המשפט קמא בהחלטתו כי קיים חשש להימלטותו של המשיב מהדין, חשש שספק אם ניתן להפיגו בחלופת מעצר. עם זאת, הוא ציין כי המשיב זקוק לטיפול רפואי, וביקש כי תיבדק אפשרות חלופת מעצר בעבורו. לאור זאת, הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש.

4.לאור החלטה זו, הוגש תסקיר שירות מבחן וכן חוות דעת פסיכיאטרית. תסקיר המבחן מנתח את מצבו הנפשי הבעייתי של המשיב, ובוחן חלופה שהוצעה בבית חברו חנוך שינדלר. חוות הדעת שללה אפשרות זו מן הטעם כי בבית החבר מתגוררות בנותיו הקטינות, ונוכח התנהגותו הבעייתית והסתבכויותיו, ובהינתן מצבו הנפשי המורכב, מצא כי קימת מסוכנות שאינה מאפשרת היזקקות לחלופה זו. מאחר שלא נמצאה חלופה מוסדית מתאימה, הודיע שירות המבחן כי אין בידו המלצה לחלופת מעצר. מחוות הדעת הפסיכיטארית שהוגשה עולה כי המשיב סובל מהפרעות נפשיות ונתון לתרופות פסיכיאטריות.

חרף חוות דעת מקצועיות אלה, הורה בית המשפט המחוזי ביום 3.1.06 על שחרור המשיב בחלופת מעצר אצל ידידו חנוך שינדלר, אשר הסכים ליטול אחריות עליו, מתוך הכרה כי קיים סיכוי טוב לשיקומו של המשיב.

5.המדינה עוררת על החלטה זו בטענה העיקרית כי בחלופת המעצר שנקבעה על ידי בית המשפט קמא אין כדי לספק מענה נאות לחשש הכבד כי המשיב יחמוק מן הדין, וכי נוכח נסיונותיו מן העבר להימלט מן הדין, ובהינתן מצבו הנפשי המורכב, לא ניתן לתת אימון כי יקיים את תנאי השחרור כהילכתם. יתר על כן נטען, כי שחרורו של המשיב אינו מתיישב עם ממצאי חוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינו אודות מצבו הנפשי הקשה והמסוכנות העולה מהתנהגותו. למסוכנות זו נוסף גם חשש לשיבוש הליכים בכך שהמשיב איים לפגוע בקטינה ובאימה בעקבות הגשת התלונה. עמדת המדינה היא כי לאחר ששירות המבחן עצמו שלל התאמת חלופת מעצר בעניינו של המשיב, לא היה מקום להורות על כך, במיוחד כאשר מדובר בחלופה שנבחרה בבית מר שינדלר, בו מתגוררות ילדות קטינות, העלולות לשמש מוקד סיכון לפגיעה נוכח אופי העבירות המיוחסות למשיב.

6.בעקבות דיון שהתקיים בערר, הוריתי לשירות המבחן למצות בחינת חלופות מעצר נוספות בעניינו של המשיב, ובכלל זה מסגרות מוסדיות אפשריות העשויות לתת מענה למסוכנותו. בתסקיר מיום 16.1.06, נעשתה על ידי שירות המבחן בחינה מעמיקה נוספת של אפשרויות לחלופות מעצר על רקע מכלול הנסיבות ומצבו הנפשי של המשיב. הוא הגיע למסקנה כי לא נמצאת חלופה מוסדית ההולמת את צרכיו, ושהייה במחלקה פסיכיאטרית של מוסד רפואי אינה מתאימה למצבו, והוא אינו יכול על פי נתוניו האישיים להיקלט בה. מסקנת התסקיר היא כי כיום לא נמצאת חלופת מעצר ההולמת את מצבו של המשיב ולפיכך אין בידי השירות המלצה לשחרורו.

בין לבין, נמסר כי המשיב חזר וניסה ליצור קשר עם המתלוננת באמצעות שיחת טלפון.

7.נוכח מכלול הנתונים והנסיבות שהובאו בפנינו, נראה כי אין מנוס מקבלת ערר המדינה ומהותרת המשיב במעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

מספר עילות מעצר חברו יחדיו בעניינו של המשיב אשר כל אחת בנפרד, ובודאי בהצטברותן, אינן מותירות מוצא אחר אלא לעוצרו עד תום ההליכים נגדו. ראשית, קיים, אכן, חשש של ממש כי המשיב לא התייצב להליכים בעניינו, לאור הנסיון המתמשך הקודם המצביע על נטייתו לחמוק מן הדין, לא להתייצב לדיונים, ולהיעלם תוך הפרת תנאי שחרור ואי עמידה בחובת ריצוי עבודות שירות. שנית, מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת, ואפשר גם כלפי קטינות אחרות, הינה בולטת, וכאשר מצרפין למעשיו בבתו את מצבו הנפשי המורכב והבעייתי, עולה חשש של ממש כי שחרורו בחלופה עלול לאיים באורח ישיר על שלומן הגופני והנפשי של קטינות העשויות להימצא בסביבתו. החלופה שהוצעה בבית החבר, שבו שוהות ילדות צעירות, אינה יכולה להלום את הסיכונים מפניהם יש להישמר במקרה זה. ואחרון, עולה מהנתונים כי המשיב ניסה לשבש את מהלכי המשפט בהשפעה על המתלוננת ואימה בדרך של הפעלת איומים ולחץ. לכל אלה נוספת העובדה כי למשיב עבר פלילי בעבירות של תקיפת קטין, גרימת חבלה של ממש, אלימות כלפי בת זוג, איומים והטרדה. נסיבות אלה בהצטברותן אינן מאפשרות החלת חלופת מעצר במקרה זה, משלא יהא בכך כדי להוות מענה ראוי לסיכונים הצפויים מפניו של המשיב. למרבית הצער, לא נמצאו חלופות מוסדיות המתאימות לצרכיו של המשיב, והחלופה שהוצעה בבית החבר אינה הולמת נסיבות מקרה זה.

לאור זאת, אין מנוס מקבלת הערר, ומהתוצאה כי דינו של המשיב להיעצר עד תום ההליכים.