בש"פ 1644/98 מדינת ישראל נ. ערפאת דרבאס

נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 152/98) המייחס להם עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין תשל"ז1977-.

עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת לבית המשפט בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם בת.פ. 152/98 הנ"ל.

ביום 10.3.98 החליט בית המשפט קמא (השופט ע' חבש) כי תיקבע חלופת מעצר והיא, בין היתר, "מעצר בית" מהשעה 16.30 ועד השעה 06.00 בביתם, בכפר עיסאוויה.

המשיבים הינם קטינים ילידי 1980. שניהם תושבי הכפר עיסאוויה.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.2.98 סמוך לשעה 20.15 עמדו המשיבים על הצוקים בכפר עיסאוויה ויידו אבנים לעבר כלי תחבורה שחלפו בכביש ירושלים - מעלה אדומים. וזאת בכוונה לפגוע בנוסעים בנתיב תחבורה או לסכן את בטיחותם.

את החלטתו ביסס בית המשפט קמא על כך כי מדובר בשני קטינים שהם על סף בגרות. כמו כן, אין להם עבר פלילי. שניהם המפרנסים של משפחותיהם, אשר הביעו סלידה ממעשי בניהם. כמו כן, עמד בית המשפט קמא על כך כי המשיבים הודו בחקירתם במה שיוחס להם. מכך הסיק בית המשפט קמא כי עצם ההודאה המיידית מראה על לקיחת אחריות למעשיהם.

בדיון בפניי טענה באת-כוח המדינה כי אין להסתפק ב"מעצר בית", אלא יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. באת-כוח המדינה הצביעה על הסיכון שיש בהימצאות המשיבים ב"מעצר בית" בלבד. וזאת במיוחד לאור העובדה כי "מעצר הבית" נקבע בביתם ובשעות הלילה בלבד. באת-כוח המדינה הסתמכה, בין היתר, על החלטתו של חברי השופט י' גולדברג בבש"פ 518/98. שם עמד השופט על כך כי פסיקתו העקבית של בית משפט זה בסוגיה של יידוי אבנים לעבר תחבורה בכבישים הינה כי מדובר בנאשמים שהסכנה מידיהם מרובה. לכן, סירב השופט לבקשת הסניגוריה לקבוע חלופת מעצר.

באת-כוח המשיבים עמדה על קטינותם של המשיבים, על עברם הנקי ועל העובדה כי מדובר באירוע חד-פעמי ללא נסיבות מחמירות מיוחדות.

על רקע זה, איבחנה באת-כוח המשיבים בין המקרה שלפני לבין המקרה שנדון בבש"פ 518/98 הנ"ל.

כן הסתמכה באת-כוח המשיבים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' פרוקצ'יה), בב"ש 2062/98 לגבי נסיבות דומות כי יש להסתפק בחלופת מעצר.

מקרה זה מעורר שאלה עקרונית של שקילת חלופת מעצר לעומת מעצר עד תום ההליכים. בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-, קבע המחוקק איזון חדש בין זכות היסוד של נאשם לחירות לבין טובתו של הציבור תוך העדפה של שיקול חירות הפרט. לכן נקבע כעקרון בסעיף 21(ב)(1) לחוק, כי לא יצווה בית המשפט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אלא אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה.

נמצא, כי לפני שיחליט בית המשפט על מעצרו של נאשם, עליו לשקול בכובד ראש את האפשרות של מתן חלופת מעצר. עם זאת, כאשר קיים יסוד סביר לחשש שנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או בטחון המדינה ללא מעצר, על בית המשפט להעדיף את טובת הציבור. בהקשר זה אין מערכת אכיפת החוק יכולה לקבל על עצמה שום סיכון - וזאת בניגוד לדעתה של השופטת א' פרוקצ'יה בב"ש 2062/98 הנ"ל, גם אם, כלשונה, "הסיכון נראה במתחם הסביר והראוי". אין בית המשפט יכול להרחיב את מידת הסיכון שעל הציבור לקחת על עצמו, מעבר לאיזון שקבע המחוקק.

העבירה המיוחסת למשיבים היא מן החמורות ביותר, שכן המחוקק קבע לה עונש מירבי של עשרים שנות מאסר. יתירה מזו, סעיף 21(1)(ג)(4) לחוק קובע חזקה כי בעבירה זו (שבוצעה תוך שימוש בנשק קר) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור. על הנאשם הנטל לסתור חזקה זו.

במקרה שעומד לפניי המדובר בקטינים שעומדים על סף בגירותם והעובדים לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם. העובדה כי פנו באופן פתאומי לדרך האלימות - אף אם דרך זו עומדת בניגוד להשקפתן של משפחותיהם - כפי שקבע בית המשפט קמא, אינה גורעת ממידת הסיכון למעשים דומים בעתיד.

לכן, אין לסמוך על כך כי "מעצר בית" במסגרת המשפחה או אף מחוצה לה, יפיג את החשש שהמשיבים יחזרו ויסכנו את חייהם של הנוסעים בנתיב תחבורה. לענין עובדת היותם קטינים, כפי שאמר חברי השופט י' גולדברג, על יסוד ב"ש 7979/96, בענין יידוי אבנים על תחבורה ציבורית, אין נפקא מינה בין נער בן 15 לאיש מבוגר.

מסקנתי היא, אפוא, כי לא השתכנעתי ש בנסיבות המקרה שלפניי ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת מעצר. אי לכך, הערר מתקבל והחלטתו של בית המשפט קמא בב"ש 2109/98 מתבטלת. אני מורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים.

יחד עם זאת, אני ממליץ על שמיעת התיק במהירות האפשרית כדי שמשפטם של המשיבים יסתיים בקרוב.