בש"פ 1789/06 אמיר אחוואל נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) מיום 22.2.2006, בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ה' עובדיה) מיום 25.12.2005 לעוצרו עד תום ההליכים נגדו.

1.העורר עומד לדין בבית משפט השלום בנתניה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבית מגורים בצוותא, גניבה בצוותא, היזק בזדון בצוותא והחזקת נשק שלא כדין. כתב האישום המופנה כנגד העורר וכנגד ארבעה אחרים כולל 66 אישומים והוא מגולל פרשה חמורה שעניינה קשירת קשר לביצוע התפרצויות וגניבות מבתי מגורים צמודי קרקע באזור השרון, בין ספטמבר 2003 למאי 2005. כתב האישום מייחס לעורר 14 אישומים (אישומים: 2, 4, 5, 11 - 13, 16 - 18, 20 – 23, 27) אשר התבצעו לכאורה בין ספטמבר 2003 ליוני 2004. על פי הנטען בכתב האישום היה זה נקדימון שוקר (להלן: נקדימון ), חברו הקרוב של העורר, מי שניהל את פעילות הכנופיה, ריכז את המידע המקדים שהעבירו אליו העורר ואחרים לגבי יעדים, והחליט על יעד ההתפרצות ועל הרכב החבורה המבצעת. החבורה נהגה להצטייד בכפפות ולעתים בכלי פריצה ולהתפצל לשתי חוליות. העורר היה בדרך-כלל ב"חוליית האבטחה", אשר עמדה מחוץ ליעד ושמרה על קשר עם "חוליית הפריצה" במטרה להתריע על סכנות. באחד האישומים (אישום 17) נטען כי העורר גנב עם אחרים רובה M-16 צה"לי. במקרה אחר (אישום 21) נטען כי העורר נכנס לבית שנפרץ וניסה יחד עם אחר, ללא הצלחה, לעקור כספת בכוונה לגונבה. כספת אחרת הועברה על ידיו יחד עם אחר לאחד הבתים ושם נפרצה על ידם ונגנבו מתוכה, בין היתר, 11,000 דולר.

2.במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. בהחלטתו מיום 25.12.2005 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי מחומר הראיות עולה לכאורה מעמדו הבכיר והדומיננטי של המשיב בכנופיה, המתבטא בקרבתו לראש הכנופיה, בתפקידו בחוליית האבטחה הכרוך בסיכון מופחת ובמשקל שניתן לעמדתו בניהול הכנופיה. עוד ציין בית המשפט כי על פי הראיות לכאורה היה העורר שותף במכירת הרכוש הגנוב. על מסוכנותו של העורר למד בית משפט השלום מכך שמיוחסת לו בכתב האישום פעילות לאורך תקופה ארוכה, במסגרת חבורה שפעלה באופן שיטתי ומאורגן, על יסוד תכנון וידע מוקדמים, בתחכום ובתעוזה, תוך פגיעה בבתי מגורים וגרימת נזק כלכלי רב לבעליהם. בית משפט השלום הוסיף וציין לעניין מסוכנות את העובדה כי מיוחסת לעורר עבירה של החזקת נשק שנגנב בהוראתו, וכן את עברו הפלילי של העורר הכולל שתי הרשעות בעבירות סמים בשנים 1992 ו-1998, וציין כי נראה לכאורה שהמשיב אינו נרתע מלבצע עבירות גם לאחר ריצוי שני עונשי מאסר בפועל של 18 חודשים כל אחד. עוד קבע בית משפט השלום כי אף שלא מיוחסים לעורר מעשי התפרצות אחרי יוני 2004, לא ניתן לומר כי מסוכנותו פחתה, וזאת נוכח עברו, מעמדו בכנופיה ופעילותה עד סמוך למועד המעצר. לבסוף קבע בית משפט השלום כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופת מעצר, שכן כל חלופה שתוצע לא תפיג את מסוכנות העורר. על כן הורה, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נסוב רובו ככולו על הטענה בדבר חולשתן של הראיות לכאורה, נוכח העובדה שחומר החקירה נשען על עדותו של עד המדינה, שי רפאל, שבהודעותיו כך נטען אין ליתן אמון. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה וקבע כי ניתן לקבוע בבירור ש"קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגד העורר לאחר שיעברו את 'כור ההיתוך' של ההליך הפלילי, יהיה בכוחן להוכיח את אשמתו". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "עד המדינה והעדים האחרים תיארו את מעמדו הבכיר והדומיננטי של העורר בכנופיה שחדרה לעשרות בתים, גנבה רכוש, וגרמה נזק רב. מדובר בכנופיה מאורגנת, שפעלה בשיטתיות תוך גילוי מיומנות ותחכום. חברי הכנופיה הפילו את חיתתם על תושבי האזור, כך שחדרו לבתים של אנשים פרטיים, וערערו את ביטחונם ואת שלוות חייהם". בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש בהקשר זה את האישום המיוחס לעורר בעניין החזקת רובה M-16 שניטל על ידי הפורצים מאחד הבתים וכן את עברו הפלילי של העורר, המוסיף כדבריו "נופך חומרה למסוכנותו". על כן, כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

3.בערר שבפניי אין העורר מעלה עוד את סוגיית הראיות לכאורה והוא אף מדגיש בסעיף 7 לערר כי אין בפיו טענה כאילו לא קמה עילת מעצר בנסיבות המקרה. אולם, לטענתו, העובדה כי מדובר בעבירות רכוש מצדיקה להביא זאת בחשבון במכלול השיקולים וליתן לכך משקל מתאים בבוא בית המשפט לבחון אפשרות של חלופת מעצר. במקרה דנן מלין העורר על כי בית המשפט המחוזי לא בחן כלל אפשרות של חלופה. עוד הוא מלין על כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה שהמעשה האחרון מבין האישומים המיוחסים לעורר בוצע בחודש יוני 2004 ואילו כתב האישום הוגש כשנה וחצי לאחר מכן (ביום 29.11.2005), בלא שמיוחסת לעורר כל מעורבות בעבירות הנוספות שהתרחשו לאחר יוני 2004. העורר הדגיש בטיעוניו כי הוא נשוי ואב לשלושה ילדים וכי מאז מעצרו חלה התדרדרות של ממש בתפקוד בני המשפחה כולם ובעיקר של ילדיו. העורר ציין כי אחת הבנות סובלת מפיגור שכלי קל וכי אשתו מתקשה מאוד להתמודד עם הקשיים שנוצרו עקב מעצרו ובכללם העובדה שחוזה השכירות הנוגע לבית העסק אותו ניהל הסתיים בימים אלה.

4.המשיבה מצידה סומכת ידיה על הנימוקים אשר פורטו בהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בציינה כי לאחרונה תוקן כתב האישום ונוסף לו אישום נוסף המופנה כנגד העורר (אישום 68). עוד מציינת המשיבה כי אף שבכתב האישום אין מיוחסות לעורר עבירות לאחר יוני 2004, יש בחומר הראיות אינדיקציות שונות המלמדות כי העורר המשיך לפעול במסגרת הכנופיה גם לאחר מועד זה ועד סמוך להגשת כתב האישום ולמעצר הנאשמים.

5.דין הערר להידחות. בבש"פ 5431/98, 5571/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פסק בית משפט זה מפי כבוד השופטת ביניש כי אף שחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 אינו קובע עילת מעצר סטאטוטורית בעבירות רכוש, עשויה בנסיבות מתאימות לקום עילת מעצר גם בעבירות ממין זה. וכדברי בית המשפט "ניתן לקבוע כי עבירות רכוש מבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור... יש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר... אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה". דומה כי דברים אלה כמו נכתבו במיוחד לעניינו. נראה כי במקרה שלפנינו חברו כל מאפייני הסיכון הנזכרים לעיל כולם. המדובר לכאורה בהתארגנות עבריינית שיטתית, מסוכנת ומתוחכמת אשר במסגרתה בוצעו עבירות רכוש לאורך זמן ובהיקף ניכר. מדובר בעורר אשר נמנה עם ראשי הכנופיה ולו מיוחסות לא פחות מ-15 עבירות ובהן גניבה והחזקה של רובה M-16 . מכאן מסוכנותו הרבה של העורר ומכאן עילת מעצר הקמה בעניינו, אף שבעבירות רכוש עסקינן. מסקנה זו מתחזקת נוכח עברו הפלילי של העורר ובנסיבות אלה בצדק קבע בית משפט השלום כי חלופת מעצר לא תסכון. בית המשפט המחוזי אכן לא התייחס לסוגיה זו בהחלטתו אך נוכח המסקנה שאליה הגעתי לגופו של עניין, אין בכך כדי להועיל לעורר. יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת העורר כי מדובר בהליך פלילי מורכב אשר שמיעת הראיות בו צפויה להמשך לאורך פרק זמן לא מבוטל בשל ריבוי הנאשמים והעדים. על כן, אין להוציא מכלל אפשרות כי ככל שילך הדין ויתמשך יהיה צורך לשוב ולשקול את המשך מעצרו של העורר.

הערר נדחה.