בש"פ 4604/06 מאלק סמארה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) מיום 23.5.2006, אשר הורה על הארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.העוררים, תושבי כפר בידו, עומדים לדין בעבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה, החזקת מכשירי פריצה ושהייה בלתי חוקית בישראל. על פי עובדות כתב האישום, ביום 11.5.2006 סמוך לשעה 11:00 בבוקר הגיעו העוררים ברכב לשכונת רמות בירושלים והתפרצו לבית מגורים לאחר שעקרו את הסורגים שעל החלון. העוררים גנבו מן הבית שעונים, תכשיטים, מחשב נייד, מודם מחשב, מכשירים ומשחקים אלקטרוניים, כסף מזומן (כ- 12,000 ש"ח וכ- 8,000 $), תווי קנייה בשווי כ- 2,800 ש"ח ועוד. את הרכוש הגנוב העמיסו העוררים על הרכב ונסעו מן המקום, אך לרוע מזלם הבחינו שוטרים במעשיהם והחלו דולקים אחריהם. העוררים פתחו בנסיעה מהירה ומסוכנת בתוך השכונה עד שרכבם פגע בעמוד ונתקע. אז ירדו העוררים מן הרכב וניסו להימלט, אך נתפסו לאחר מרדף רגלי. ברשותם נמצא מכשיר פריצה ושלל הגניבה.

2.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לי-רן) אשר דן בבקשה קבע כי בהיות העבירה העיקרית בה הואשמו העוררים עבירת רכוש ניתן להסתפק בחלופת מעצר שיהיה בה כדי להבטיח את התייצבותם לדיון וכן כדי להקהות את מידת מסוכנותם. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסיכון שהעוררים לא יתייצבו לדיון נמוך הגם שאינם תושבי ישראל, שכן הם התייצבו בעבר למשפטים שהתנהלו נגדם אף שלא נעצרו. בית משפט השלום הורה אפוא על שחרור העוררים למעצר בית מלא בבתיהם שבכפר בידו והיתנה את השחרור בכך שכל אחד מהם יפקיד סך של 15,000 ש"ח וימציא שתי ערבויות צד ג' בסך 10,000 ש"ח כל אחת.

3.לבקשת המשיבה עוכב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום לצורך הגשת ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים וביום 23.5.2006 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והורה על הארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט ציין כי עבירת רכוש כשלעצמה אמנם אינה מקימה עילת מעצר, אלא שבענייננו אין מדובר בעבירה שבוצעה באקראי, אלא לאחר תכנון והיערכות מוקדמת. עוד הדגיש בית המשפט כי העבירה בוצעה לכאורה בחבורה של שלושה שהינם בעלי עבר פלילי, וכי כנגד שניים מן העוררים אף תלוי ועומד מאסר על תנאי בשל עבירות רכוש קודמות שביצעו. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי עצם העובדה שאדם הינו תושב השטחים אינה מקימה חזקה כי לא יתייצב לדיונים בעניינו, אך במקרה דנן נסיבות ביצוען של עבירות הרכוש ועברם של העוררים מטים את הכף לחובתם ומקימים חשש למסוכנות כלפי הציבור הרחב וכן חשש להימלטות מאימת הדין. משכך סבר בית המשפט המחוזי כי אין במעצר בית בכפר בידו כדי להוות חלופה הולמת במקרה דנן, וזאת בשל חוסר האפשרות לפקח על קיום תנאיו וכן בשל החשש כי העוררים ישובו לסורם ויוסיפו לסכן את הציבור. מטעמים אלה קיבל בית משפט קמא את הערר והורה על הארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

4.מכאן הערר שבפניי, בו טוענים העוררים כי שגה בית משפט קמא בקבעו שהעורר 3 היה מעורב בעבירות רכוש, אף שבעברו הרשעה אחרת בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות ושהייה בלתי חוקית בישראל. העוררים מוסיפים וטוענים כי העבירות בהן הורשעו העוררים 1 ו-2 בעבר בוצעו בשנת 2003 ואין מדובר בשרשרת של עבירות רכוש המהוות סכנה לשלום הציבור. עוד טוענים העוררים כי עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר וכי שגה בית משפט קמא משלא ייחס משקל מספיק לכך שהעוררים התייצבו לכל דיון בעניינם בעבר ומעולם לא הוצאו נגדם צווי הבאה. עוד טוענים העוררים כי הקביעה לפיה אין אפשרות לפקח על שהותם במעצר בית בכפר בידו משמעה שלילת חלופה זו מכל מי שהוא תושב השטחים, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה. לבסוף טוענים העוררים כי במקרה דנן שחרור בערובה מהווה חלופת מעצר ראויה.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר ככל שהוא נוגע לעוררים 1 ו-2, וזאת מכמה טעמים. עבירות הרכוש המיוחסות לעוררים אמנם אינן נמנות עם העבירות המקימות חזקת מסוכנות ועילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות עשוי להיווצר יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחון הציבור גם כאשר בעבירות רכוש עסקינן. כך, עבירות רכוש עשויות להצביע על מסוכנות כאשר הן מבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, תוך התארגנות וחבירה של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 7803/01 ניידיץ' נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3) 1756 (2001); בש"פ 11136/03 מדינת ישראל נ' איטח , פ"ד נח(5) 337, 340 (2003); בש"פ 1789/06 אחוואל נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 3478 (2006)). נראה כי המקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים שבהם יש בנסיבות ביצוע העבירה כדי לעורר חשש למסוכנות הנשקפת ממבצעיה. אין מדובר בעבירה שבוצעה כלאחר יד; העוררים חברו לכאורה לביצועה תוך שהם מתכננים את מעשיהם מראש ונערכים היערכות מוקדמת. לשם כך הגיעו העוררים לשכונת מגורים בצהרי היום כשהם מצוידים בכלי פריצה והחלו מממשים את זממם. משהבחינו בהם השוטרים ניסו העוררים למלט עצמם והם נתפסו רק לאחר מרדף כשבאמתחתם כלי הפריצה והשלל הרב שגנבו. מעשים אלה המיוחסים לעוררים מעוררים חשש ממשי לביטחון הציבור. יחד עם זאת, נראה לי כי בכל הנוגע לחלופת המעצר יש להבחין בין העוררים 1 ו-2 לבין העורר 3. אשר לעוררים 1 ו-2, שבעברם הרשעות קודמות בעבירות רכוש וכן עונשי מאסר מותנים התלויים ועומדים נגדם בגין עבירות מסוג זה, אכן קיים חשש כי אם ישוחררו לחלופת מעצר ישובו לסורם וכן כי ימלטו מאימת הדין. חשש זה מתגבר נוכח העובדה שחלופת המעצר שהוצעה על ידם הינה בכפר בידו המצוי באזור אשר לגביו קיים קושי לפקח על קיום תנאי השחרור. לעומת זאת, נראה כי בעניינו של העורר 3 ניתן להסתפק במעצר בית המותנה בערבויות מתאימות, כקביעתו של בית משפט השלום בהחלטתו מיום 21.5.2006.

הערר נדחה, אפוא, בכל הנוגע לעוררים 1 ו-2, ומתקבל בכל הנוגע לעורר 3.