בש"פ 1912/09 שמעון זיטון נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ברודי) מיום 24.2.09 בעמ"ת 12803-02-09 (ת"פ 1100/09), בגדרה נדחה ערר על החלטת בית המשפט השלום ברחובות (השופטת קוצר) מיום 16.2.09 (ב"ש 1079/09), אשר הורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ב.

ביום 11.2.09 הוגש כתב אישום נגד העורר ונאשם נוסף, המייחס להם עבירות של התפרצות למגורים בכדי לבצע עבירה, לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ועבירת גניב ה לפי סעיף 384 לחוק. לנאשם הנוסף אף יוחסה עבירה של החזקת רכוש חשוד, עבירה לפי סעיף 413 לחוק. על פי הנטען, ביום 9.2.09 התפרצו העורר והנאשם הנוסף לדירת מגורים, וגנבו מתוכה חפצים יקרי ערך כגון טלויזיית פלאזמה, מסך מחשב וכן כסף מזומן בסך אלפיים ש"ח.

ג.

המשיבה ביקשה את מעצרם של העורר והנאשם הנוסף עד תום ההליכים. נטען, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, ובכללן דוחות משטרה אשר מעידים על תפיסת חלק מהרכוש הגנוב ברכב בו נסעו העורר והנאשם הנוסף. כן ציינה המדינה את עברם הפלילי של העורר והנאשם הנוסף, ובמיוחד הודגש עברו של העורר, הכולל עבירות רבות ובכללן עבירות רכוש וסמים. בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו כי לחובתו מעל שלושים הרשעות ותקופות מאסר ממושכות, וזה

לא מכבר שוחרר מתקופת מאסר בת ארבעה עשר חודשים. באשר לנאשם האחר קבע בית המשפט, כי מאחר שעברו הפלילי איננו מכביד כשל העורר - עניינו יוכרע לאחר הגשת תסקיר. כאמור, בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום; נאמר כי הוכחה לכאורה חזקה תכופה ברכוש הגנוב. וכן הוצבע על סתירות בהודעות העורר.

ד.

בערר הנוכחי נטען, כי אין ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו בכתב האישום; לשיטתו נמצא הרכוש בתא המטען של רכבו של האחר, ואין כל ראיה לכך שהעורר ידע על הימצאותו ; כן טוען העורר כי אין עדים לאירוע, ולא נבדקו טביעות אצבע על הפריטים שנמצאו או בדירה ממנה נגנב הרכוש ; נטען כי אין סמיכות מוכחת - חזקה תכופה - בין שעת הפריצה (שאינה ידועה) לבין עיכובם של העורר והאחר על ידי המשטרה. לחלופין טוען העורר כי עברו הפלילי העשיר אינו צריך לעמוד לו לרועץ במקרה זה, מאחר שמדובר בעבירת רכוש אחת ולא מתוחכמת. לבסוף נטען כי בית משפט זה הורה על חלופות מעצר בנסיבות דומות .

ה.

בדיון טען עו"ד פורר לעורר, כי אין כל עדי ראיה, אין טביעת אצבע, העורר אמנם לקה בסתירה באשר לשאלה מתי עלה לרכב, וזאת כיון שנלחץ בעת שעוכב (ואחר כך שוחרר) נוכח עברו – אך עדיין יש צורך בראיה לכאורית בדבר החזקה; יתכן שהרכוש כבר היה ברכב בשעה שנכנס אליו העורר; מנין היה עליו לדעת מה נמצא ברכב מאחור. למצער, כנטען, יש בעייתיות בעוצמת הראיות המאפשרת לשקול חלופה. מעבר לכך, משהמדובר בעבירה אחת יש מקום לחלופת מעצר, ולוא גם הדוקה.

ו.

באת כוח המדינה טענה שסמיכות הזמנים בין הפריצה למועד בו נתפס העורר ברכב בו היה הרכוש הגנוב, וגירסותיו השקריות של העורר באשר למועד כניסתו לרכב, וכן באשר לרכישת "ספיד סטיק" ממכולת, דבר שהופרך ((עניין זה לא הוזכר על-ידי בתי המשפט הקודמים, בהיעדר ראיה שהתכשיר גנוב) מגבשים ראיות לכאורה. אי אפשר גם, כנטען, להפריד בין הנסיבות לעברו הפלילי הכבד של העורר.

ז.

לאחר שעיינתי בחומר כולו נחה דעתי כי ישנן ראיות לכאורה. "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו" אמר הנביא עמוס ( עמוס, ג', ג'); אין בענייננו מחלוקת כי השניים - העורר והאחר, הלכו יחדיו. העורר הוא, כפי שיפורט, בעל ותק "מקצועי" עצום אל מול גורמי אכיפת החוק, והגירסאות השונות שסיפק עם עיכובו למפגש בינו לאחר אומרות דרשני. אשר לשאלת החזקה התכופה, זהו כלל של חזקה שבעובדה הנסמך "על ההיגיון ועל נסיון החיים, ולפיו ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה" (השופטת – כתארה אז – ביניש) בבש"פ 2148/97 רבאיעה נ' מדינת ישראל פ"ד נט (2) 279, 284; וראו גם ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל פ"ד לב (3) 64, 79 (הנשיא שמגר). אורך התקופה שבה נחזית חזקה כתכופה הוא תלוי מקרה ונסיבות (ע"פ 679/78, כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לד (1) 480, 487 (השופטת – כתארה אז – בן פורת)). טענת העורר היא כי ישב ברכב שאינו שלו ולא ידע על הרכוש הגנוב; בחינת נושא זה אף היא מצויה במתחמי השכל הישר וניסיון החיים; ראו בין השאר ע"פ 1335/91 אבו פאדה נ' מדינת ישראל (השופט ד' לוין), פ"ד מו (2) 120, 124.

ח.

כל אלה מטילים על העורר, בשלב זה, ליתן הסבר. הסבר של ממש לא ניתן, ותחתיו באו גירסאות סותרות באשר למועד עלייתו של העורר לרכב, וההסבר מפי הסניגור כאילו "נלחץ" העורר ועל כן מסר גירסה שגויה, אינו תואם את ניסיונו הרב של העורר בשיג ושיח עם המשטרה. גם לא הוכח כי העורר היה בדרך למקום גמילה, כטענתו. ללא שניתן הסבר משביע רצון קמה איפוא חזקה תכופה לעורר באשר לגניבה, וזאת מכוח הימצאו ברכב שבו נמצא הרכוש הגנוב. נזכיר באשר ללוח הזמנים, שברי כי משנתפסו העורר ושותפו ב-14:30, ומתחם המועד שבו התרחשה הפריצה היה בין 08:00 ל- 15:00, לא קשה כל עיקר לחבר אחד לאחד. ברי גם כי עברו הפלילי הכבד – אפשר לומר, כמעט מייאש – של העורר, כבן 46, שעמד לא פחות משלושים ושלוש פעמים לפני בית משפט, מאז גיל 12 ואילך, בעיקר בעבירות רכוש לסוגיהן השונים שבהן התמחה בעליל, אך גם בעבירות אלימות, סמים, בריחה ממעצר ועוד, וריצה מאסרים בפועל לתקופות שונות, מעמיד אותו בקטגוריה של מי שקמה לגביו עילת מעצר בעבירות רכוש על פי הפסיקה המוכרת; וברי כי יש בו מסוכנות לציבור. אכן, המקרה הנוכחי לא היה החמור בעבירותיו, שהן לו "מקצוע" ודרך חיים, אף כי גם כאן נקל לשער - כפי שנאמר לא אחת - את תחושת מי שדירתו נפרצה בבואו אל המהפכה והחורבן. למותר להזכיר כי הפרשה הנוכחית אירעה, לכאורה, זמן קצר לאחר שהשתחרר העורר ממאסר בן 14 חודשים שהוטל עליו ב-11.5.08 (נמנה מיום מעצרו 11.11.07). יוזכר כי באותו עניין החליט בית משפט זה (השופט גרוניס) בבש"פ 1674/08 (12.3.08) לשחרר בתנאים את העורר בנסיבות דומות למדי, ולימים הורשע ונגזר דינו כאמור. העורר הוא גם משתמש בסמים, על פי טענתו שלו.

ט.

שקלתי אם נוכח "רמת" העבירות המיוחסות לעורר הפעם יש מקום להזמין תסקיר מעצר, אך נראה לי כי אין בכך בנסיבות טעם רב, ותהליך זה ממילא יימשך זמן. הדרך הנכונה יותר היא לקיים את המשפט בהקדם ככל האפשר. אכן, בית משפט השלום אישר בהסכמה ב-16.2.09 45 יום להוצאת תעודת חיסיון (אחר שהמדינה ביקשה 60 יום - ושני המועדים נראים לי ארוכים מאד בהתחשב בגודלו של התיק, אף אם מוכרים לי השלבים המינהליים - שלא לומר בירוקרטיים - שמחייב הדבר עד שולחנו של השר לבטחון פנים). מכל מקום, בית משפט השלום מתבקש לקיים את המשפט, בין אם ינוהלו הוכחות או יסתיים בהסדר, במועד מוקדם ככל הניתן, כך שהמעצר עד תום ההליכים לא יתמשך. הצדדים יפנו לבית המשפט, ככל שטרם נקבעו מועדים, בהתאם לאמור, ויציינו כי העורר במעצר. בכפוף לכך איני נעתר לערר. אוסיף, כי ככל שהתאריך למשפט ירחק, יוכל העורר לשוב ולפנות לבית משפט השלום, ואז יישקל אם לבקש תסקיר מעצר, בלא שאטע מסמרות.