בש"פ 2074/99 אחמד קוזלי נ. מדינת ישראל

העובדות, ההליכים והטענות

1.חמשת העוררים (להלן: החמישה) הואשמו בבית-המשפט המחוזי בחיפה בכתב-אישום אחד, שהוגש בתאריך 12.4.84, בחטיפתו וברציחתו של הנער דני כץ ז"ל. הם נמצאו אשמים, כשהרשעתם התבססה על הודאות שמסרו במשטרה ועל ראיות "דבר-מה נוסף". בתאריך 19.10.85 נידון כל אחד מן החמישה למאסר עולם ועוד 27 שנות מאסר.

החמישה לא קיבלו עליהם את הדין. גם לאחר שערעוריהם ובקשה לדיון נוסף שהגישו נדחו - האחרונה בתאריך 25.8.91 - המשיכו לטעון כי הם חפים מפשע, וכי ההודאות נגבו מהם במכות ובאיומים.

2.חלפו חמש-עשרה שנים שבהן היו החמישה כלואים - תחילה בבתי-סוהר בעלי סיווג בטחוני גבוה, ובשנים האחרונות בבתי-סוהר בעלי תנאי-כליאה נוחים יותר. בשלוש השנים האחרונות אף יוצאים ארבעה מהם לחופשות סדירות בנות 72 שעות כל אחת, בתנאים מגבילים מסוימים.

3.בשנת 1992, בעקבות פניית בא-כוחם, עורך-הדין אביגדור פלדמן, לשר-המשפטים, הוטל על המשנה-ליועץ-המשפטי-לממשלה יהודית קרפ לבדוק את עניינם. הבדיקה נמשכה מספר שנים, ובדו"ח מפורט שהגישה עורכת-הדין קרפ המליצה היא על עריכת משפט חוזר. זאת, על-פי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, שבנוסחו המקורי איפשר עריכת משפט חוזר רק אם בית-משפט הרשיע אדם אחר בעבירה שבה הורשע הנידון בנסיבות השוללות את אשמתו, או אם התגלה כי ראיה שהייתה דרושה להרשעה הייתה שיקרית או מזויפת, או אם נתגלו ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאות המשפט.

4.בשנת 1996 תוקן סעיף 31 הנ"ל על-יסוד המלצותיה של ועדת מומחים בראשות שופט בית-המשפט העליון אליעזר גולדברג.

הוועדה הגיעה לכלל דעה, כי העילות הדווקניות למשפט חוזר, שהיו קבועות בסעיף, לא ענו באופן מלא על הצורך לתקן עיוותי-דין. על-פי הצעתה בוטלה בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 22), תשנ"ו1996-, הדרישה כי הראיות שבשלהן ניתן לערוך משפט חוזר יהיו חדשות. כן הוספה בחוק הנ"ל הוראה שיורית, המאפשרת עריכת משפט חוזר גם במקרים שאינם באים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר, אך מתעורר בהם חשש של ממש כי נגרם עיוות-דין לאדם שהורשע.

5.או אז - על-בסיס דו"ח קרפ וסעיף 31 בנוסחו החדש - הגישו החמישה בקשה ליועץ-המשפטי-לממשלה לקיום משפט חוזר. הבקשה נידונה בפני הנשיא ברק. היועץ-המשפטי-לממשלה אותה עת, מיכאל בן-יאיר, שעל פי תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז1957-, היה זה שהציג את עמדת המדינה, הודיע בסיכום חוות-דעתו כי לנוכח סימני השאלה המלווים פרשה זו הוא אינו מתנגד לבקשה לקיום משפט חוזר.

6.פרקליטות המדינה התנגדה בתוקף לקיום משפט חוזר, וביקשה לאפשר לה להציג בפני בית-המשפט את הטעמים להתנגדותה. הבקשה נדחתה. נקבע כי לפרקליטות המדינה אין מעמד נפרד במסגרת הליכי הדיון בבקשה למשפט חוזר. עם זאת, הנשיא ברק לא ראה מניעה מצירוף עמדת הפרקליטות לחוות-דעת היועץ-המשפטי-לממשלה, אם הלה ימצא זאת לנכון. בתוך כך, חלו חילופים בתפקיד היועץ-המשפטי-לממשלה. היועץ-המשפטי-לממשלה הנוכחי, אליקים רובינשטיין, הגיש חוות-דעת חדשה, ובה שינה את העמדה שהוצגה מטעם היועץ-המשפטי-לממשלה ותמך בעמדת הפרקליטות לפיה אין לקיים משפט חוזר.

7.בתאריך 16.2.1999 קיבל הנשיא ברק את בקשת החמישה. בהחלטתו עמד בהרחבה על האיזון הנדרש בין הבטחת מנגנון המאפשר לתקן עיוותי-דין לבין העיקרון בדבר סופיות הדיון. הנשיא גם התייחס באופן ספציפי לקשיים שמציבה החלטתו. וכך כתב בסעיף 75 להחלטתו:

לא נעלמה מעיני משמעותה של החלטה זו להורות על קיומו של משפט חוזר. לנגד עיני עמדה, בין היתר, משפחתו של המנוח ז"ל וכל הגורמים שהיו קשורים בתיק זה. אכן, פצעים שהגלידו עלולים להיפתח מחדש. ספקות שהיו, עלולים להתעצם. סימני שאלה שנעלמו זה מכבר, עלולים לחזור ולעלות.

...

ברגיל, עקרון הסופיות שם מחסום וקץ להליך. סותם הוא את הגולל על מרכיביו. בה בעת, נסוג עקרון זה מקום בו עומד כנגדו אינטרס המצדיק את פתיחת ההליך מחדש. כזה הוא האינטרס המקופל בין סעיפיו השונים של סעיף 31(א) לחוק. בהתקיימות העילות שבסעיף זה, קיימת הצדקה לסטיה מעקרון סופיות הדיון.

ולגוף העניין כתב בסעיפים 64, 74 להחלטתו:

מסקנתי היא, כי הטענות שהובאו בפני, בהצטברותן, מקימות עילה לקיומו של משפט חוזר. אכן, לו הייתי צריך להכריע בבקשה דנן על יסוד כל אחת מן הטענות בנפרד בלבד, ייתכן ולא הייתי רואה עילה לחריגה מעקרון סופיות הדיון במקרה דנן. אולם, "במבט העל" בו יש לבחון בקשות מעין אלו, נגלית תמונה אחרת. סך העילות, בהצטברותן, הוא שמקים את העילה לקיום משפט חוזר במקרה דנן בפני בית משפט מחוזי...

...

אכן, גם אם נאמץ את אמת המידה המחמירה שהציע היועץ המשפטי לממשלה, לפיה שומה עלי להשתכנע במידה של "אפשרות ממשית" בדבר קיומו של עיוות דין - ומבלי להכריע בסוגיה זו - הרי ששוכנעתי באמת מידה זו. צירוף העילות, הנסיבות והתשתית הראייתית כולה, מוליכים יחדיו לאפשרות ממשית כי למבקשים נגרם עיוות דין; מוליכים הם יחדיו למסקנה כי קיים במקרה שבפני אותו הפוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט - אותו "משקל סגולי" הנדרש, בין היתר, לשם החלטה על קיומו של משפט חוזר...

הנשיא ברק הורה איפוא על קיום משפט חוזר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הנשיא הוסיף והורה על מעצרם של החמישה עד תום ההליכים, אלא-אם בית-המשפט המחוזי יחליט אחרת.

8.החמישה פנו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לשחרור מן המעצר. הבקשה נדחתה. וכך, בין השאר, כתבה השופטת שרה סירוטה, שמפיה ניתנה ההחלטה:

בענייננו, עומדת להם למבקשים, כטענת הסניגור המלומד, עובדת ריצוי המאסר של 15 שנה כראיה והוכחה שניטל העוקץ מטענת המסוכנות של המבקשים. בעניין העבירות בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, עובר הנטל להוכיח שניתן להסתפק בחלופת המעצר על כתפי הסניגוריה.

...

בענייננו, לא קיים חשש שהמבקשים ישפיעו על עדים, כי הראיות מבוססות על הודעתם במשטרה. החשש הוא לבטחון הציבור בשים לב לחומרת העבירות ואופיין. כמו כן, אי אפשר לזלזל בחשש של הימלטות מדין.

על החלטה זו הגישו החמישה את הערר שבפניי. בדיון בפניי חזרו בהם העוררים 1 ו5-, המרצים עונשי מאסר בשל ענין אחר, מערריהם, ואני מוחקת עררים אלה. הדיון התמקד איפוא בערריהם של עוררים 2, 3 ו4- (להלן: העוררים).

9.העוררים טענו, כי בחמש-עשרה השנים שבהן היו כלואים הוכח כי אין הם מסכנים את בטחון הציבור, וכי אף אין חשש להימלטותם. הם לא הסתבכו בכל עבירה נוספת, ועל-אף העונשים הכבדים שהוטלו עליהם מוענקות להם, כאמור, חופשות סדירות, שמהן שבים הם במועד לכלאם. המדינה אף הסכימה, כי שינוי מעמדם של העוררים מאסירים לעצורים לא יביא לשלילת חופשותיהם.

מנגד, טענה המדינה כי ההחלטה על קיום משפט חוזר לא פגעה בעוצמת הראיות שהיו ביסוד הרשעת העוררים בפשעים מחרידים. עוד נטען, כי שנות הכליאה אינן מפריכות את חזקת המסוכנות העולה מעבירות הרצח והחטיפה המיוחסות לעוררים, שאין חמורות מהן. בנוסף טענה המדינה, כי אין בתקופת הכליאה ובחופשות מן הכלא בתנאים מגבילים כדי להסיר את החשש להימלטותם של העוררים מן הדין, וזאת אם יתגבש בליבם חשש כי משפטם יסתיים בהרשעה חוזרת.

התשתית הראייתית לקיום משפט חוזר

10.מגישת המדינה עולה כי בהליך זה יש לייחס לראיות, שעל בסיסן נמצאו העוררים אשמים במשפטם הראשון, עוצמה מיוחדת, שאף עולה על הנדרש מראיות-לכאורה המספיקות למעצר עד תום ההליכים. גישה זאת אינה נראית לי. ההיפך הוא הנכון: אין דומה חומר ראיות-לכאורה שעל-בסיסו הוגש כתב-אישום, לראיות שהיו ביסוד פסק-דין מרשיע שבוטל בהחלטה למשפט חוזר.

כידוע, הכלל הוא כי פסק-דין חלוט הינו סופי. כך דורש האינטרס הציבורי. הסביר זאת פרופ' פלר:

נחרץ הדין סופית - הוא הדין ואין להשאיר כל תקוות ואפשרויות להתדיינות נוספת ומחודשת... מלבד [משפט חוזר], פסק-הדין הסופי צריך להתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת ; אחרת, מעמידים בסכנה גמורה את כל יעילותו החינוכית והמרתיעה.

[שניאור זלמן פלר, "הרהביליטציה: מוסד שיפוטי מיוחד מחוייב המציאות". משפטים א

(תשכ"ח) 497, בע' 503 (ההדגשה הוספה).]

יוצא מכלל זה הוא משפט חוזר. הוא נערך רק אם יימצא יסוד ממשי וכבד-משקל לשינוי תוצאות המשפט בשל עילה מן העילות הקבועות בסעיף 31 הנ"ל.

11.בענייננו מצא הנשיא ברק כאמור, כי מכלול הנסיבות, העילות והראיות מלמד על אפשרות

ממשית , שהיא דרגת ההסתברות הגבוהה שטען לה היועץ-המשפטי-לממשלה, כי לעוררים נגרם עיוות-דין. כן קבע, כי מכלול זה מוביל למסקנה בדבר קיומו של פוטנציאל בעל משקל סגולי מספיק לשינוי תוצאות המשפט, כלומר לזיכוי.

אכן, הראיות שביסוד הרשעתם של העוררים הפכו לאחר ביטול ההרשעה לראיות-לכאורה להוכחת האשמה, כלומר לתשתית ראייתית שיש בה פוטנציאל המבסס סיכוי סביר להרשעה. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, בע' 147. אלא שלצד ראיות אלה קיים אותו מכלול יוצא דופן של נסיבות, עילות וראיות המקים פוטנציאל לזיכוי העוררים, שעוצמתו הספיקה לביטול פסק-דין חלוט.

תקופת הכליאה

12.זאת ועוד: על המשפט החוזר הוחלט לאחר שהעוררים היו כלואים כחמש-עשרה שנים. בנסיבות אלה, נפגע האיזון שנעשה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), בין חירות האדם לבין ההגנה על בטחון הציבור, שבגדרו נקבעו גבולות דווקניים למעצר לאחר אישום. תקופת המעצר לפי החוק האמור הוגבלה לתשעה חודשים, ואילו הסמכות להארכה במקרים חריגים ניתנה לשופט בית-המשפט העליון, ואף זאת בכל פעם לתקופה שאינה עולה על תשעים יום. עקרונות אלה הוחלו גם בעבירת רצח. עמד על כך השופט ברק בבש"פ 849/89 מדינת ישראל נ' שנסי (לא פורסם), שבו הורה הוא על שחרור ממעצר של נאשם בעבירת רצח:

משחלפה שנה, יש לשחרר נאשם העצור עד תום ההליכים, אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר. ככל שתקופת המעצר הנוספת ארוכה יותר, כן צריכות להיות נסיבות אלה חזקות יותר. בענין שלפנינו, הסיבה היחידה שהוצגה בפני להמשך המעצר היא בחומרת העבירה בה מואשם המשיב. לדעתי, אין בכך בלבד כדי להצדיק, בנסיבות הענין, המשך המעצר. גם למי שעומד לדין על רצח הזכות, כל עוד לא הורשע, להשתחרר ממעצר לאחר שנה, אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר.

ראו גם בש"פ 4586/97 מדינת ישראל נ' אשרף (טרם פורסם).

גבולות אלה - המבטיחים במקרה של זיכוי את נטילת חירותו של אדם - שאינה הפיכה - לתקופה מוגבלת בלבד, נפרצו במקרה שלפנינו. שילוב הפוטנציאל לזיכוי שהיה ביסוד ההחלטה על עריכת משפט חוזר עם התקופה הארוכה שבה כלואים העוררים, מוליך למסקנה כי מעצר עד תום ההליכים עשוי (במקרה של זיכוי) להאריך את כליאת השווא, שכבר היום היא כאמור חמש-עשרה שנים. במקרים מסוג זה הארכה נוספת של הכליאה תוכל להיעשות רק בנסיבות מיוחדות, לפחות כאלה שהיה בהן כדי להצדיק את הארכת המעצר לתקופה העולה במידה ניכרת על תקופת תשעת החודשים הקבועה בחוק המעצרים.

במקרה יוצא-דופן זה, הכללים הרגילים החלים בעניין מעצר נאשם המואשם ברצח אינם ישימים איפוא. לפיכך אף לא ניתן להכריע במסוכנות ובחשש להימלטות על סמך חזקות והנחות, הנובעות מחומרת המעשה ומן העונש החמור הצפוי בגינו, ויש לבחון פרמטרים אלה על סמך הנסיבות הקונקרטיות של העוררים.

בחינת הפרמטרים של מסוכנות וחשש מהימלטות לאור התנהגות העוררים בבית-הסוהר

13.נסיבותיהם הקונקרטיות של העוררים ניתנות להילמד מהתנהגותם בתקופה הארוכה שבה היו כלואים ובמהלך החופשות הסדירות שאותן הם מקבלים.

סוגיית החופשות הניתנות לאסירים השוהים בבית-סוהר מוסדרת מכוח סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב1971-, הקובע:

השר [לבטחון-פנים] רשאי, על פי בקשת אסיר או על פי המלצת הנציב, לתת לאסיר, בתנאים שייראו לשר, חופשה מיוחדת שלא תעלה על תשעים ושש שעות...

השר לבטחון-פנים אצל סמכותו זו לגורמים בשירות בתי-הסוהר. לצורך הפעלת הסמכות קבעה לעצמה נציבות שירות בתי-הסוהר הנחיות מינהליות, המעוגנות בפקודה 12.05.01 לפקודות נציבות בתי-הסוהר (להלן: הפקודה). סעיף א(3) לפקודה קובע את העיקרון, שלפיו החופשות נחשבות כטובת-הנאה ואינן בבחינת זכות מוקנית לאסיר. כך, למשל, בהתאם לסעיף י1(5)(ב) לפקודה, בקשתם של אסירי-עולם שעונשם טרם נקצב ליציאה לחופשה כלל אינה נשקלת בשבע השנים הראשונות למאסרם.

בכדי להחליט אילו אסירים ראויים ליהנות מחופשה קבע שירות בתי-הסוהר מנגנון לסיווג האסירים, שעיקרו בסעיף ו(1) לפקודה, הקובע:

אסיר פלילי השפוט לתקופה העולה על שנה יסווג לאחת מ3- הקטגוריות שלהלן:

א.קטגוריה א' - אסירים שמפאת היותם סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה אין להוציאם לחופשה.

ב.קטגוריה ב' - אסירים שניתן להוציאם לחופשה בתנאים מגבילים...

ג.קטגוריה ג' - אסירים שניתן להוציאם לחופשה ללא תנאים מגבילים.

ההחלטה על אישור יציאה לחופשה מתקבלת על-ידי ועדה של שירות בתי-הסוהר. סעיף י לפקודה מפרט:

1.אישור חופשה ע"י הגורם המוסמך לכך יתבסס על השיקולים שלהלן:

א.סיווג לקטגוריה המאפשרת חופשה.

ב.ריצוי תקופת מאסר מינימלית.

ג) סוג העבירה.

ד.תיפקוד חיובי של האסיר בבית הסוהר.

...

5.תיפקוד האסיר בבית הסוהר:

תיפקוד חיובי של האסיר בבית הסוהר משמעו עמידה בכל התנאים שלהלן:

א.קיום סדרי המשטר והמשמעת וסדר היום באגף.

ב.העדר ידיעות או מידע אודות הפעלת לחצים שליליים על אסירים אחרים.

ג.עבודה סדירה (במקרה שהאסיר שובץ לעבודה).

ד)לימודים סדירים (במקרה שהאסיר שובץ ללימודים).

ה.אי מעורבות בסמים, סחר והברחה.

ו.הבעת נכונות בכתב למתן בדיקות שתן לגילוי סמים בכל עת שיידרש.

סעיף י1(2) לפקודה מוסיף, לעניין אסירים השפוטים למאסר עולם, את השיקולים הרלוונטיים עובר להחלטה אם לאשר להם חופשה:

לצורך הדיון בוועדה יעבירו הגורמים הרלבנטיים חוות דעת בעניינו של האסיר, שתתייחס מפורשות גם למידת מסוכנות הנשקפת מהאסיר לציבור בתקופת חופשתו וכן לסיכויים שהנ"ל עלול שלא להתייצב לריצוי יתרת מאסרו.

הסעיף אף ממשיך ומונה את רשימת הגורמים הנותנים חוות-דעת בעניין זה:

א.חוו"ד מנהל הכלא.

ב.חוו"ד מב"ן [מרכז בריאות הנפש] (לפי העניין).

ג.חוו"ד עו"ס [עובד סוציאלי] (לרבות תוצאות בדיקה עדכנית שנערכה עם גורמי הקהילה כאשר הדבר נדרש בנסיבות העניין);

ד.חוות-דעת קמ"ן שב"ס [קצין מודיעין שירות בתי-הסוהר].

ה.חוות-דעת ראש חוליית מודיעין בתי-הסוהר...

עיון בפקודה מעלה, כי היציאה לחופשה, ככל טובת-הנאה, עלולה להישלל מן האסיר אם התנהגותו במהלך החופשה או לאחריה אינה עולה בקנה-אחד עם הנורמות הנוקשות החלות על אסירים. כך למשל, הפרת תנאי מתנאי החופשה עשויה לשלול מן האסיר חופשה למשך חצי שנה. יצוין עוד, כי לפי סעיף ה(3) לפקודה, שינוי מעמדו של אסיר למעמד של עצור מביא עימו להפסקת החופשות שמהן הוא נהנה.

14.בענייננו, בחלוף שתים-עשרה שנים לערך למן היום שבו נעצרו, סווגו העוררים על-ידי ועדה משותפת לשירות בתי-הסוהר ולמשטרת ישראל לקטגוריה ב(2) - אסירים שניתן להוציא לחופשה בתנאים מגבילים. ועדה נוספת, במסגרת שירות בתי-הסוהר, דנה בעניינם והעניקה להם, כאמור, חופשות סדירות. מעיון באישורי חופשה שקיבלו העוררים עולה, כי יציאתם לחופשות הותנתה במספר תנאים מגבילים, בהתאם לנספח א' לפקודה הקובע בין השאר:

תנאי מספר 1 - התייצבות פעם ביממה במשטרה בין השעות 07:30 בבוקר לשעה 17:00 בערב.

...

תנאי מספר 5 - האסיר מחוייב לשהות ביישוב מגוריו בלבד.

...

תנאי מספר 7 - האסיר ייצא לחופשה בחתימת ערב.

כאמור לעיל, משנקבע לעוררים משפט חוזר הסכימה פרקליטות המדינה כי זכויות החופשה שלהם יישמרו.

15.עולה מן המקובץ, כי עד כה לא היה כל יסוד לחשש מפני מסוכנות העוררים או מפני הימלטותם. העוררים יוצאים, ושבים ויוצאים, לחופשות סדירות. מהסכמתה של המדינה להמשך יציאת העוררים לחופשות עולה, כי לדעתה גם בעתיד אין חשש למסוכנותם או להימלטותם, וזאת אף עם התקדמות ההליכים במשפטם החוזר. מכאן, שאין חלים בעניינם של העוררים החששות התקפים בדרך כלל לגבי נאשמים בעבירות המיוחסות לעוררים, המחייבים פעמים רבות את ניתוקם המוחלט מן החברה. השוו בש"פ 4114/97 מדינת ישראל נ' חג'אזי (טרם פורסם).

16.לא זו אף זאת: חמש-עשרה שנה לחמו העוררים להוכחת חפותם. כל אותה תקופה הם שמרו על החוק ועל כללי המשמעת בבית-הסוהר. משזכו בשלוש השנים האחרונות לחופשות לא עשו כל ניסיון להימלט על-אף שנות הכליאה הארוכות שעוד היו צפויות להם, וחזרו לכלא במועד. בנסיבות אלה, כאשר לאחר חמש-עשרה שנות כליאה הצליחו במאבקם וזכו כי ייערך בעניינם משפט חוזר, הסיכוי כי יוותרו על זיכוי אפשרי ויסתכנו בהימלטות מן הדין שעשויה להסתיים בלכידתם ובענישתם, נראה רחוק.

17.אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר ומורה על שחרורם של העוררים בתנאים מגבילים הדומים לתנאים שבהם הוענקו להם חופשות, בצירוף ערבויות כספיות.

כל אחד מן העוררים ישוחרר בתנאים הבאים: הישארות בכפר סח'נין; התייצבות יומית בתחנת המשטרה משגב בין השעות 6:00 ל19:00-; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג בסך 200,000 ש"ח.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העוררים מן הארץ. על העוררים, אם ברשותם דרכונים, להפקידם במשטרה.