בש"פ 4114/97 מדינת ישראל נ. חג'אזי אחמד

1.המשיב מואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של סחר בסמים מסוכנים. על-פי הנטען בכתב-האישום הוא מכר לסוכן משטרתי במספר הזדמנויות סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 123.6 גרם.

כתב-האישום נגד המשיב הוגש ביום 24.10.1996, והוא נעצר עד תום הליכי המשפט. בתקופה שחלפה, המתקרבת כבר לתשעה חודשים, הליכים אלה טרם החלו, והדיון במשפט, שבגידרו הוזמנו 67 עדי תביעה, נקבע לחודש ספטמבר 1997.

2.ביוני 1997, כשמונה חודשים לאחר מעצרו של המשיב, נולדה לו בת. בתקופה זו חלה גם הדרדרות במצב בריאותו של אביו הקשיש של המשיב. המשיב ביקש איפוא כי תוענק לו חופשה למשך 48 שעות בתנאים מגבילים, למען יוכל להכיר את בתו שזה עתה נולדה ולשהות בחברת אביו החולה ובני משפחתו - אשתו וילדיו.

בית-המשפט המחוזי (השופט דוד חשין) נעתר לבקשה.

מכאן הערר.

המדינה מסכימה למתן חופשה למספר שעות בלווית שוטר, כמקובל במקרים כגון אלה. עיקר טענתה היא כי החלטת בית-המשפט המחוזי חורגת מן המסגרת המקובלת למתן חופשות לעצור.

3.גישה זו, המתעלמת מן העצור האינדווידואלי בשל עיקרון כללי, שאף בא-כוח המדינה, עורך-הדין כרמל, לא תמך בה עוד בדיון בפניי, אינה יכולה להתקבל. היא אינה מתיישבת עם חובתו של בית-המשפט, הנגזרת מסעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, להפעיל את שיקול-הדעת שניתן לו לפגיעה בחירותו של אדם, באופן שזו לא תיפגע אלא במידה המיזערית הנדרשת. ראו בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355 (להלן: בש"פ גנימאת ), 375. בית-המשפט יצא ידי חובתו האמורה רק על-ידי בחינה אינדווידואלית של עניינו של כל עצור ועצור המבקש חופשה.

4.ההבחנה בין אסיר, שבדרך-כלל מוענקות לו חופשות מעת לעת, לעצור, שבכלל אינו זכאי לחופשה, יסודה בהנחה שהשיקולים שבגינם נעצר מלכתחילה - כגון: חשש מהשפעתו על עדים, חשש להימלטותו מן הדין וחשש כי יסכן את שלום הציבור, כלומר, ימשיך בפעילותו הפלילית - מחייבים כשלעצמם ניתוקו המוחלט מן החברה. אך מובן הוא כי אירוע משפחתי, המצדיק לכאורה מתן אפשרות לעצור לפגוש את בני משפחתו, אינו משפיע על עוצמת שיקולים אלה. מכאן הפרקטיקה, המעוגנת גם בפקודה 12.05.02(ב) לפקודות נציבות בתי-הסוהר, על-פיה מוענקת חופשה לעצור לרגל אירוע משפחתי רק למספר שעות ובליווי משטרתי.

5.ואולם, השיקולים המצדיקים מעצר עשויים להשתנות. ככלל, תקופת המעצר משליכה על עוצמת השיקולים, ולאחר שתש כוחם שוב אין הצדקה להחזיק את הנאשם במעצר. אך יכולים להתקיים גם מצבי-ביניים בהם עוצמת השיקולים שעמדו ביסוד המעצר מלכתחילה, על-אף החלשותה, מחייבת את המשך המעצר, ועם זאת מאפשרת הענקת חופשה לעצור לתקופה קצרה בפיקוח צמוד. ראו והשוו לדברי המשנה-לנשיא אלון בע"פ 1626/91 דקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 76, 80; והשוו לדברי השופט חשין בבש"פ גנימאת , 387-386, לפיהם במשפטים שאינם מסובכים במיוחד אין להורות על מעצר עד תום ההליכים אלא ראוי לקצוב את תקופת המעצר, ואם יתברר שאין אפשרות לסיים את המשפט בתוך הזמן הנקוב תוכל התביעה לבקש את הארכתו ועליה יוטל לשכנע את בית-המשפט כי הארכת המעצר מוצדקת. השוו גם לסעיף 61(א) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), התשנ"ז1997-, אשר העמיד את תקופת המעצר המירבית, שלאחריה ישוחרר נאשם שנעצר עד תום הליכי המשפט במידה ומעצרו לא יוארך, על שישה חודשים.

6.בית-המשפט, בהתבקשו לאשר חופשה לעצור, חייב איפוא לערוך בחינה אינדווידואלית אם בעת הגשת הבקשה לחופשה הפכו השיקולים שהיו ביסוד מעצרו של העצור לבעלי עוצמה מופחתת, המאפשרת מתן חופשה בתנאים מגבילים.

7.בענייננו, עילת מעצרו של המשיב הייתה החשש כי ימשיך לסחור בסמים אם ישוחרר ממעצרו. לנוכח תקופת מעצרו הממושכת של המשיב, תקופת החופשה הקצרה והתנאים המגבילים שקבע בית-המשפט המחוזי, לרבות פיקוח צמוד על-ידי שני ערבים, הסיכוי כי המשיב יסתכן בפעילות פלילית בעת חופשתו אינו נראה לי בעל עוצמה המספקת לשלול ממנו את החופשה הקצרה שביקש.

אשר-על-כן אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שנענה לבקשת המשיב לאחר בחינה אינדווידואלית של עניינו.

הערר נדחה.