בש"פ 4474/10 יעקב לוי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 9186-09 (כבוד השופט מ' סובל ) מיום 9.6.2010, בה הוחלט שלא לשחרר את העורר לחופשה ממעצר לצורך השתתפות בחתונת אחותו.

כנגד העורר ומספר נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע החזקת נשק והובלתו. העורר נעצר על ידי בית המשפט המחוזי עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. משלא נסתיים משפטו לאחר תשעה חודשים, הוארך מעצרו, על ידי בית משפט זה בתשעים יום, בהתאם לבקשת המשיבה (בש"פ 3437/10, כבוד השופטת ע' ארבל ). ביום 27.5.2010 הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי להשתחרר למספר שעות לשם השתתפות בחתונת אחותו שעתידה להיערך ביום 13.6.2010 באולם אירועים בירושלים. ביום 2.6.2010 נערך דיון בבקשה והוחלט לדחות את הדיון ליום 7.6.2010, לאחר קבלת תגובה סופית ומוסמכת של המשיבה. לאחר הדיון שהתקיים ביום 7.6.2010 ביקשה המשיבה שהות לבחון את הצעת בית המשפט לשחרורו של העותר בתנאים לטקס החופה בלבד. בסופו של דבר התנגדה המשיבה להצעה זו.

ביום 9.6.2010 ניתנה החלטתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את בקשתו של העורר. בית המשפט המחוזי קבע בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט זה, כי בבקשה מעין זו יש לתת מרחב שיקול דעת רחב לשירות בתי הסוהר, ורק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל בית המשפט יורה על שחרורו של העצור בניגוד להחלטת שירות בתי הסוהר. במקרה הנדון נקבע כי לא קיימת הצדקה לשחרור העורר בערובה לאירוע משפחתי, שעה שנוהלי שירות בתי הסוהר אינם מתירים זאת. עוד נקבע כי העורר מואשם בעבירות חמורות ביותר שעניינן הובלת מטען חבלה לירושלים בכוונה שהמטען יונח מתחת לרכב. על כן, נקבע כי אין לסווג מקרה זה כיוצא דופן המאפשר לשחררו, על אף ההחלטה השלילית של שירות בתי הסוהר. בנוסף בחן את בית המשפט המחוזי פסיקה רלוונטית שהוצגה על ידי העורר ואבחן מקרה זה מהמקרים שנדונו שם.

מכאן הערר שבפניי.

העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו. במישור המשפטי טוען העורר כי נוהלי שירות בתי הסוהר אינם חלים עליו, שכן הוא עצור ולא אסיר, ולכן נוהלי שירות בתי הסוהר אינם רלוונטיים במקרה דנן. לגופו של עניין פירט העורר פסיקות שונות, אשר לטענתו, דומות למקרה הנדון ויש בהן כדי לחזק את טענותיו ולאפשר לו לצאת לחתונת אחותו.

המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת שאין לאפשר לעורר לצאת לחתונת אחותו. עוד היא טוענת כי קיים סיכון ממשי ביציאת העורר, אפילו למספר שעות, וזאת בהתבסס על מידע מודיעיני, ובהתאם להחלטת הגופים המוסמכים. במישור המשפטי היא טוענת כי טענות העורר אינן נכונות, ומנוגדות להלכה הפסוקה של בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אין מקום במסגרת בקשה זו לדון בסוגיה המשפטית של הדרך לשחרור עצור לחופשה מיוחדת (ראו בעניין זה בש"פ 1381/10 מדינת ישראל נ' אליאס (טרם פורסם, 24.2.2010) (להלן: פרשת אליאס ); בש"פ 5874/05 אטיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 865 (2002); בש"פ 1000/05 חסיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 385, 390 (2005) ומנגד בש"פ 1634/99 מדינת ישראל נ' בן יעיש , פ"ד נג(1) 573, 575 (1999)). מכל מקום הקו המנחה הוא להותיר את שאלת מתן החופשה לסמכות המינהלית של שלטונות בתי הסוהר:

"הגורם הטבעי האמור לבחון בקשת עצור לצאת לחופשה מיוחדת לצורך השתתפות בארוע הוא רשויות הכלא. נוהלי שב"ס מגדירים את העילות המצדיקות יציאת עצור לחופשה קצרה לרגל ארועים משפחתיים, ואת האמצעים הנדרשים כדי להבטיח את חזרתו של העצור לכלא ומניעת שיבושים אפשריים אחרים עקב יציאתו. נושא היציאה לחופשות רגילות ומיוחדות, הן של אסירים והן של עצורים, מסור לשיקול דעת שב"ס, ועליו להבטיח לא רק מפני סיכונים אפשריים שיציאת עצור לחופשה עלולה להקים, אלא גם לדאוג לכך שאמות המידה בתחום זה תוחלנה בצורה שוויונית ובלתי מפלה בין ציבור העצורים והאסירים בכללותו" ( פרשת אליאס , פס' 6).

גם אם נעשית פנייה ישירה לבית המשפט בהתאם לסמכותו במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, על בית המשפט לתת משקל רב לנוהלי שירות בתי הסוהר ולמדיניות הנקוטה בידי מערכת בתי הסוהר, בכל הקשור ליציאה לחופשה המבוקשת:

"קיומו של המסלול המינהלי לבדיקת בקשות ליציאת עצור לחופשה מיוחדת אינו שולל את סמכות בית המשפט לשחרר עצור בערובה לצורך ארוע מיוחד, וזאת מכח סמכויותיו על פי חוק המעצרים, אף כי, בדרך כלל, ההליך המינהלי מתאים יותר לטיפול בסוגיה זו. אולם, ככל שבית המשפט מפעיל סמכות בענין זה,

ראוי כי יתן משקל ראוי לנוהלי שב"ס ולמדיניות הנקוטה בידי מערכת בתי הסוהר, הן מבחינת העילות המוגדרות למתן היתר ליציאה לחופשה, והן מבחינת סדרי הליווי וההבטחה הנדרשים . הדבר מתבקש, בראש וראשונה, בשל חשיבות הכללים שהתגבשו בשב"ס כפרי נסיון רב שנים והכרה מקרוב של והכרת הבעייתיות בתחום זה, וכן מטעמי השמירה על ערך השוויון בין העצורים, שאחרת עלול להיפגע ... בגדר הפעלת שיקול הדעת השיפוטי, ראוי כי בית המשפט יתייחס לנוהלי שב"ס החלים על אסירים ועצורים כאחד, ולקריטריונים הנהוגים במערכת בתי הסוהר בהתייחסותם לנושא זה " ( פרשת אליאס , פס' 7-8) (ההדגשות שלי - ס ג '').

עם זאת, מובן כי מדובר בדרך כלל בבקשות אנושיות ביותר, להשתתף באירועים הקשורים בגרעין הפנימי של משפחתו של העצור. אירועים אלו לרוב קשורים לאירועים החשובים ביותר לאדם במהלך חייו ולכן על בית המשפט ועל הגורמים המוסמכים לבחון את הבקשה ברגישות הראויה, ויתכנו מקרים חריגים שבהם יהיה מוצדק לסטות מנוהלים המקובלים של רשויות הכליאה ולאפשר את החופשה המבוקשת בתנאים מסוימים (ראו פרשת אליאס , פס' 12). אולם מובן כי כל מקרה ייבחן לגופו של ענין ויילקחו בחשבון מגוון השיקולים:

"בשוקלם בקשות מהסוג הנדון מצווים בתי המשפט והרשויות המינהליות המוסמכות להיות פתוחים לשיקולים אנושיים, ולעשות אף מאמצים רבים כדי לא למנוע מאסיר או מעציר את האפשרות להיות נוכח באירוע משפחתי מיוחד, כגון הלוויה, חתונה, בר-מצוה או ברית מילה הקשורים בגרעין הפנימי של משפחתו הקרובה. אולם לא ניתן לקבוע בנושא זה אמות מידה נוקשות, כוללניות וגורפות. כל מקרה יוכרע על פי נסיבותיו, ומותר לענין זה לקחת בחשבון קשת רחבה של שיקולים, לרבות אופי העבירה המיוחסת למבקש, ראיות בדבר עברו של המבקש והסכנה לציבור הצפויה ממנו בעת שהייתו בקרב משפחתו וידידיו, וכובד המעמסה שתיפול על המשטרה או על שלטונות בתי הסוהר בשל הצורך לשמור על הנאשם בעת שחרורו הזמני מהכלא" (בש"פ 3462/90 דוידשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.1990)).

במקרה דנן לא מצאתי כל פסול בעמדת המשיבה ובהחלטת בית המשפט המחוזי. העורר הואשם בעבירות חמורות ביותר ונשקפת ממנו מסוכנות המצריכה את מעצרו עד תום ההליכים, וכאמור אפשרה את המשך מעצרו מעבר לתשעה חודשים. על כן במקרה זה הכף שהכריעה כנגד שחרורו בעבר, היא זו אשר מכריעה בבקשה זו, וזאת בייחוד לאחר עיון בחומר המודיעיני שהוגש לעיוני. ידוע כי "ההבחנה בין אסיר שבדרך - כלל מוענקות לו חופשות מעת לעת, לעצור, שבכלל אינו זכאי לחופשה, יסודה בהנחה שהשיקולים שבגינם נעצר מלכתחילה _

כגון חשש מהשפעתו על עדים, חשש להימלטותו מן הדין וחשש כי יסכן את שלום הציבור, כלומר : ימשיך בפעילותו הפלילית _

מחייבים כשלעצמם ניתוקו המוחלט מן החברה" (בש"פ 4114/97 מדינת ישראל נ' חג'אזי , פ"ד נא(3) 241, 243 (1997)). על כן, בשקילת מגוון השיקולים אין ספק כי נכון לעת הזו העורר חייב להיות מנותק לחלוטין מהחברה, ולא ניתן לשחררו לחופשה לשם השתתפות בחתונת אחותו.

בשולי הדברים אוסיף כי אכן מדובר בבקשה אנושית ודבריה של אמו של העורר בדיון נגעו לליבי, אולם החובה המוטלת על כתפי בית משפט זה היא לאזן באופן ראוי בין כלל השיקולים, ובמקרה הנדון אין מקום לאפשר את שחרור העורר לחופשה קצרה, כמבוקש על ידו.

סוף דבר, הערר נדחה.