בש"פ 2199/03 רונן מאיר נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט ב' אזולאי) בה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום אשר הורה לשחררו בתנאי ערבות, וביניהם תנאי של פסילת רשיון נהיגה עד לתום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה באשקלון בעבירות של נהיגה בזמן פסילת רשיון וללא פוליסת ביטוח. האישום מתייחס לנהיגתו ביום 1.12.02 מקום שבעבר נפסל פעמיים מהחזיק רשיון נהיגה: פעם ראשונה ב- 8.6.97, בגינה נגזרה עליו פסילת רשיון ל-3 חודשים, ופעם שניה ב-9.6.99 בגינה נפסל מהחזיק רשיון ל-6 חודשים. מאחר שבשתי פסילות אלה לא הפקיד העורר את רשיונו בבית המשפט כנדרש על פי דיני התעבורה, מניח האישום כי הפסילות המצטברות ל- 9 חודשים טרם מוצו, ולכן בתאריך האישום,כאשר נמצא העורר נוהג ברכב, היה פסול לנהיגה. מכאן האישום בעבירות של נהיגה בזמן פסילה.

3.התביעה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים של העורר, אולם הסכימה לחלופת מעצר. בית משפט השלום באשקלון מצא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר על כי נהג בזמן פסילה וידע אודות הפסילה והחליט לשחררו בתנאים, ובהם איסור על נהיגה ברכב מנועי עד תום ההליכים, וחובת הפקדת רשיון נהיגה במזכירות בית המשפט.

ערר על החלטה זו הוגש לבית המשפט המחוזי אשר אימץ את גישת בית משפט השלום ודחה את הערר.

4.בא כוח העורר ממקד את טיעוניו בשתי אלה: האחת - טענה משפטית במסגרתה הוא מבקש להראות כי כתב האישום אינו מגלה עבירה כנגד מרשו שכן במועד האישום החזיק רשיון נהיגה כדין. שנית, בנתוני המקרה, אין ביסוס, ולו לכאורי, להנחה כי העורר היה מודע לכך שהוא נוהג ברכב אגב פסילה, שכן היה בידיו אותה עת רשיון נהיגה תקף אשר ניתן לו מידי רשות הרישוי. לאור אלה, מבקש העורר את ביטול החלטות הערכאות קמא, ומתן הוראה להחזיר את רשיון הנהיגה לידיו, וכל זאת עד להכרעה במשפטו.

5.הטענה המשפטית אותה מעלה העורר מתייחסת לאופן חישוב תקופת הפסילה הנגזרת על הנהג ומועד תחילת מירוץ התקופה. מאחר שכתב האישום מבסס את קיום הפסילה בעת נהיגת העורר על אי ריצוי עונשי פסילה קודמים, ישנה חשיבות מיוחדת בבירור השאלה האמורה, שיש בה כדי לתת מענה האם העורר ריצה את תקופות פסילתו הקודמות אם לאו. אין מחלוקת כי אם עונשי הפסילה הקודמים טרם רוצו, העורר עדיין פסול לנהיגה במועד האישום. לעומת זאת, אם העונשים רוצו במלואם והוא מחזיק בידו רשיון נהיגה מחודש תקף, כי אז לא עבר עבירה של נהיגה בזמן פסילה בה הוא נאשם בכתב האישום.

6.סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע לאמור:

פסילה וחישוב "(א) פסילה שהטיל בית המשפט מקבל או מהחזיק תקופתה רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין

אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.

(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין –

(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;"

מהוראה זו עולה כי הכלל הוא שפסילת רשיון תחול מיום מתן גזר הדין, בכפוף להוראה אחרת של בית המשפט; אולם לצורך חישוב תקופת הפסילה לא תילקח בחשבון התקופה שחלפה מיום גזר הדין ועד למסירת רשיון הנהיגה לרשות המוסמכת. תקנות התעבורה משלימות את ההסדר האמור בקובען:

(א) על פי תקנה 556(א) לתקנות התעבורה,מקום שנפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית המשפט מהחזיק רשיון, עליו להמציא את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית משפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה.

(ב) תקנה 557 עוסקת במצב שבו נפסל אדם לנהיגה בעת שתוקף רשיונו פקע או שהוא אבד, ולענין זה נקבע ההסדר הבא:

(1) מקום שהודע לבעל רשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו, עליו להמציא את רשיונו לבית המשפט גם אם רשיונו אינו בר תוקף אותה שעה. (תקנה 557(א)).

(2) אם הוכח בתצהיר למזכיר בית המשפט שהרשיע נאשם כי רשיון הנהיגה שנפסל אבד, ואין בידי בעליו עותק ממנו, יתחיל חישוב תקופת הפסילה מיום מתן ההצהרה. (תקנה 557(ב)).

(3) לא ניתנה הצהרה כאמור והרשיון פקע ולא חודש, יחל מירוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון. (תקנה 557(ד)).

טוען בא כוח העורר כי ממשקלם המצטבר של הוראות אלה, בפירושן התכליתי, עולה כי כל אימת שפקע תוקפו של רשיון נהיגה לאחר מועד הפסילה, הרי על פי תקנה 557(ד) אין צורך בהפקדתו בבית המשפט וחישוב תקופת הפסילה יחל למחרת יום הפקיעה. ואם כך, הוא מציג מכתב שקיבל מרשות הרישוי לפיו החל ממרץ 1997 פקע רשיונו של העורר ומכאן הוא מסיק כי לא נדרש להפקידו, ומיד לאחר פקיעתו "רוצתה" תקופת הפסילה המצטברת של 9 חודשים, כך שבמועד אליו מתייחס כתב האישום לא היה העורר פסול כלל מהחזיק רשיון, ולא עבר כל עבירה בנהיגתו כך.

6.התשובה לטענה זו של בא כוח העורר מצויה בלשונה המפורשת של תקנה 557 ובפסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל , פד"י נד(2) 481. כעולה מלשון ההוראות שהובאו, מי שנפסל מהחזיק רשיון נהיגה חייב למסור את רשיונו לבית המשפט ועד שיעשה כן לא יתחיל מירוץ תקופת הפסילה. חובה זו חלה בין אם הרשיון בר תוקף ובין אם אינו בר תוקף. אם לא הפקיד נאשם רשיון כאמור – בין רשיון בר תוקף ובין רשיון שאינו בר תוקף – נוהג הוא ללא רשיון, שכן תקופת הפסילה טרם מוצתה. הסדר מיוחד נקבע בתקנות לגבי רשיון שאבד אשר מטבע הדברים לא ניתן להפקידו. תחליף להפקדה נמצא בהסדר על פיו נדרש בעל הרשיון להצהיר על אובדן רשיונו וההצהרה מהווה תחליף להפקדה באופן שמירוץ תקופת הפסילה מתחיל עם מתן ההצהרה. בהקשר ישיר לכך קובעת תקנה 557(ד) כי אם לא ניתנה הצהרה כזו מקום שהרשיון אבד, ותוקף הרשיון פקע, יחל מירוץ תקופת הפסילה למחרת יום פקיעת תוקפו של הרשיון. פירושו של בא כוח העורר לתקנת מישנה זו כאילו היא חלה על כל מקרה בו תוקף רשיון פקע – בין אם אבד ובין אם לא אבד -חורגת מהוראותיו המפורשות של ההסדר החקיקתי ומתכליתו. שהרי ראינו מלשונה המפורשת של תקנה 557(א) כי חובת ההפקדה חלה גם על רשיון שאינו בר תוקף וחישוב התקופה מתחיל עם ההפקדה. החריג לכלל זה, המאפשר חישוב תקופת הפסילה ממועד פקיעת התוקף של הרשיון חל רק מקום שהמסמך הפיסי של הרשיון אבד ומקום שלא ניתנה קודם לכן ההצהרה על האובדן, הנדרשת כתחליף להפקדה. וכך פסק בית המשפט בענין רונן מאיר, שם, באומרו:

"מלשון התקנה, ממיקומה כתקנת מישנה (ד) ומהתייחסותה לתקנה בכללותה עולה בבירור כי עניינה ברשיון נהיגה שנפסל, אבד, ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע ולא חודש. במקרה של הצטברות תנאים אלה בסדר האמור יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון."

ראה גם רע"פ 8632/00 אגבריה נ' מדינת ישראל , תק' על' 2000(4)533. ראה גם ת.פ. (י-ם) 179/94 גבאי נ' מדינת ישראל, תק' מ"ח 2000(4) 1215; ע"פ (חיפה) 1047/00 מדינת ישראל נ' אטראד, תק' מ"ח 2000(4) 3971.

7.תכליתו של ההסדר הנוגע לחובת הפקדת רשיון בבית המשפט כתנאי לתחילת מירוץ תקופת הפסילה נהירה על פניה. חובת ההפקדה של רשיון שנפסל ממחישה לבעל הרשיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רשיון ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להעדר תעודת הרשיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רשיון תקף והן לגבי רשיון שתוקפו פקע. שנית, הפקדת רשיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרשיון בעת פסילה. לגבי רשיון תקף היא מקטינה חשש כי הנהג יציג אותו בפני גורם מוסמך בלא שזה ידע על דבר הפסילה. לגבי רשיון שאינו תקף, היא מקטינה חשש מפני אפשרות זיוף ומצג שווא. רציונל זה העומד ברקע הסדר ההפקדה אינו חל מקום שהרשיון אבד, ולכך נמצא הסדר חלופי המשרת את המטרה הראשונה של ההפקדה בדמות הצהרה על האובדן, ורק אם לא ניתנה הצהרה תיחשב תקופת הפסילה כמתחילה ממועד פקיעת תוקף הרשיון. באותו מקרה הקל מתקין התקנות עם בעל הרשיון שנפסל והניח גם למי שלא הצהיר על אובדן הרשיון לרצות את תקופת הפסילה כאשר תוקף רשיונו פקע.

8.בא כוח העורר טוען עוד כי תקנה 557 חורגת ממסגרת הסמכות שהותוותה לה בסעיף 42 לפקודה בכך שהיא מחייבת הפקדה של רשיון שתוקפו פג אשר איננו בבחינת רשיון כלל ובקובעה הסדר לגבי רשיון שאבד. לטענתו, החקיקה הראשית מדברת על חובת הפקדה של רשיון תקף בלבד, ולכן כל הסדר בתקנות החורג מכך בטל בשל העדר סמכות. אין מקומה של טענה זו להתברר בהליך ביניים מסוג זה שלפנינו. אעיר מעבר לנדרש כי, על פניה, טענה זו אינה נראית לי. הסמכות שניתנה בחקיקה הראשית להסדיר הפקדת רשיון בעת פסילה הינה כללית ואינה שוללת הסדר בתקנות המסווג את הרשיונות לסוגים כגון – רשיונות בני תוקף, רשיונות שתוקפם פקע, או רשיונות שאבדו, וקובע לגבי כל אחד מהם הסדר של הפקדה או תחליף להפקדה, על פי הענין.

9.נוכח האמור, לכאורה אין לקבל את טיעונו המשפטי של בא כוח העורר ומשהעורר לא הפקיד את רשיון הנהיגה שלו בעקבות שתי פסילותיו כנדרש בדיני התעבורה, ממילא תקופות פסילתו לא מוצו וכאשר נמצא נוהג ברכב, עשה כן, לכאורה, בעת שהיה פסול לנהיגה.

10.הטענה האחרת שמעלה בא כוח העורר נוגעת ליסוד הנפשי של מרשו בעת הארוע נשוא האישום. לבית המשפט הוגש מכתב גורם בכיר באגף הרישוי, הנושא תאריך 26.3.00 ובו קביעה כי רשיון העורר פקע ממרץ 1997. כן קובע עורך המסמך כי במועד עריכת המכתב פסילות העורר נסתיימו והוא יוכל לחדש את רשיונו לאחר תשלום קנסות. ביום 4.10.00 מודיעה מנהלת אגף הרישוי לבא כוח העורר כי מרשו שילם את הקנסות, הפסילות הסתיימו, וכי ניתן לפנות לחידוש רשיון למשרד הרישוי. על יסוד אלה נטען כי משרד הרישוי חידש את רשיון הנהיגה של העורר וכי במועד האישום נהג ברכב כשבידו רשיון תקף.

תוכנם של מכתבי משרד הרישוי אכן אינו עולה בקנה אחד עם החלתו של הדין לגבי חישוב מירוץ תקופות הפסילה ומועד התחלתן, וזאת אף שרשות הרישוי היתה מודעת לכך כי רשיון הנהיגה של העורר לא הופקד בבית המשפט אי פעם. לא הוצג בפני העתק מרשיון הנהיגה שחודש –באם חודש - אולם בהנחה כי העורר החזיק רשיון נהיגה שחודש שאלה היא מה נפקות פעולת משרד הרישוי בחידוש רשיון העורר ביחס ליסוד הנפשי הנדרש בעת הנהיגה נשוא האישום. לצורך כך יהיה מקום לברר בפירוט את הרקע להוצאת מכתבי רשות הרישוי, ואת העובדות הרלבנטיות לחידוש הרשיון, באם אמנם חודש, וכן מה נאמר ומה הוסבר לעורר עובר לנהיגתו מושא האישום והאם סבר בתום לב כי הוא מורשה לנהוג אף שלא הפקיד את רשיונו בעודו בר תוקף בהקשר לשתי הפסילות הקודמות. בירור רקע זה ככל שהוא רלבנטי לענין היסוד הנפשי של העורר אינו ענין להליך שחרור בחלופת מעצר. מקומו להתברר בדיון במשפט לגופו. לצורך ענייננו די לומר כי הכרעתו של בית משפט זה ברע"פ 9237/99, בה עמדו לפירוש הוראות התקנות הרלבנטיות גם לענייננו התייחסה במישרין לעורר שלפנינו, הוא עצמו. סביר להניח כי בעקבות אותה הכרעה משפטית הוסבר לעורר הסבר היטב כי מירוץ תקופת הפסילה מתחיל עם הפקדת הרשיון גם כאשר הרשיון אינו בר תוקף, שאחרת טרם ריצה את הפסילה וכל עוד לא ריצה אותה אסורה עליו הנהיגה. בנתונים אלה קשה לקבל את הטענה בדבר היות העורר תם לב בנהיגתו נשוא האישום. מכל מקום, שאלות אלה דינן להתברר במשפט גופו ולא בגידרו של הליך זה, ואין בהן כדי להצדיק סטייה מהחלטות הערכאות הקודמות.

11.על יסוד כל אלה, אינני מוצאת מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להשאיר על כנה את פסילת העורר מהחזיק רשיון נהיגה עד לסיום ההליכים במשפטו.