בש"פ 10360/07 יוסף אהרון נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט זיאד הווארי ) מתאריך 20/11/2007 ב-ת"פ 538/98, שדחה את בקשת העורר "לחישוב תקופת פסילת רישיונו" (זהו הניסוח בו נקט העורר בהליך שיש ספקות לגביו, כמובהר להלן. כן ראו: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.10.2005) (להלן- עניין ביטון )).

רקע וטענות הצדדים

2.

העורר הורשע בשנת 1999 בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט זיאד הווארי ) בעבירות סמים וכן בהסתייעות ברכבו לצורך ביצוע עבירות אלה. הוא נידון לשש שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) וכן הושת עליו מאסר על תנאי ונקבע כי רישיונו ייפסל לתקופה של ארבע שנים, אשר תחל בתום ריצוי המאסר בפועל בתיק זה. העורר שוחרר ממאסר בחודש יולי 2002.

3.

בחודש יולי 2007 העורר גילה לפתע, לטענתו, כי תקופת הפסילה עדיין לא החלה. העורר הגיש איפוא בתאריך 15.7.2007 בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, לחישוב תקופת הפסילה החל מיום שחרורו מבית הכלא – 30.7.2002. העורר טען כי בעת מעצרו נתפס רישיון הנהיגה שלו על ידי המשטרה, ובשל כך לא הפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט, כנדרש על פי הדין.

בקשה זו נדחתה, וגם בקשה שנייה לחישוב תקופת הפסילה שהגיש העורר (מעין עיון חוזר בבקשה הראשונה) נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. כאן המקום לציין עוד כי במהלך הדיונים שנערכו במכלול הסתבר כי רישיונו של העורר חודש בזמן שריצה את מאסרו (לטענת העורר הדבר נעשה על ידי אמו, שסברה כי כך מתחייב), וכתוצאה מכך היה העורר לכאורה בעל רישיון בתוקף עד לתאריך 15.9.2006 (העורר איננו מציין באם השתמש בדרך כלשהי ברישיון האמור).

מכאן הערר שלפניי.

4.

בדיון שהתקיים בערר זה העלתה המשיבה, בפתח דבריה, טענת חוסר סמכות. עמדת המשיבה היא כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות לדון בבקשת חישוב תקופת הפסילה מלכתחילה, ומכאן שממילא אין סמכות להגשת בקשה/ערר זה. המשיבה מבססת טענתה זו על היעדרה של הוראה מפורשת בחוק המקנה סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בבקשה לחישוב תקופת פסילה. לשיטתה, עם מתן גזר הדין סיים בית המשפט המחוזי את מלאכתו. לחילופין, טוענת המשיבה, כי אף אם הייתה לבית המשפט הנכבד קמא סמכות, הרי שערר זה הוגש באיחור רב – כארבעה חודשים לאחר מתן ההחלטה הראשונה. אמנם הוגשה בינתיים כאמור "בקשה שנייה לחישוב תקופת הפסילה", אך לשיטתה מדובר היה בבקשה שחזרה על הנטען בבקשה הראשונה. המשיבה טוענת עוד כי דין הבקשה לחישוב תקופת הפסילה להידחות גם לגופה, לאור העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת על החיקוקים הרלוונטיים ועל הלכותיו של בית משפט זה.

לכך השיב ב"כ העורר כי אין לקבל את טענת חוסר הסמכות. לשיטתו, פרשנותה של המשיבה מובילה לתוצאה שכביכול לאף בית משפט אין סמכות לדון בשאלת אופן חישוב תקופת הפסילה. כן טוען ב"כ העורר כי כבר יצאו פסקי דין מלפני בית משפט זה המתייחסים לסוגיה ובאף אחד מהם לא נטענה, או התקבלה טענת חוסר סמכות.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובתגובת המשיבה, שמעתי את טענות הצדדים בדיון בעל פה ובחנתי את הסיכומים שהוגשו לי לבקשתי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות, בכפוף לכך שהענין יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד, על מנת שיבחן אם ניתן למנות את תקופת הפסילה (ארבע שנים) מיום שהוגשה לו הבקשה הראשונית (15.7.2007). כאן אעיר כי מההודעה שהגיש ב"כ העורר לאחרונה מסתבר כי הוא אכן פנה בבקשה מעין זו לבית המשפט המחוזי הנכבד ואולם זו טרם נדונה מתוך ציפייה להחלטתי בבש"פ זה.

עתה אפרט טעמי.

התשתית הנורמטיבית

6.

השאלה הראשונה העומדת לפנינו בערר זה הינה ראשית שאלת סמכותו של בית המשפט הנכבד קמא לדון בבקשה לחישוב תקופת פסילה.

סעיף 42 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) קובע כך:

(א)

פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ב)

הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר

תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.

(ג)

בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין —

(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;

(2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור.

תקנה 557 ל תקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: התקנות ) קובעת כך:

(א)

הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה.

(ב)

הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה.

(ג)

מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה.

7.

אכן, הסעיפים הנ"ל אינם מתייחסים לבית המשפט המוסמך לדון בשאלת חישוב תקופת הפסילה לאחר שנגזר דינו של הנאשם ולשיטת המשיבה יש בכך כדי ללמד כי לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשות מן הסוג שהגיש העורר.

אין בידי לקבל טענה זו של המשיבה. בית משפט זה פסק, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, כי בית המשפט שגזר את דינו של אדם מוסמך לדון בשאלת חישוב תקופת הפסילה וכי החלטתו בעניין זה תיחשב ל"החלטה אחרת" אף לאחר מתן גזר הדין. ראו: בג"צ 284/04 אללוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2004)). הד להלכה זו בא לידי ביטוי בפרשות נוספות מאז אותה קביעה, כמו למשל בע"פ 9142/04

אקריש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2004) (להלן: עניין אקריש ) וכן בערכאות דלמטה – ראו לדוגמה: ב"ש (חיפה) 4751/07 בוזו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2008).

יודגש כי החלטה בעניין חישוב תקופת פסילה תיחשב בדרך כלל להחלטה במסגרת גזר הדין, זאת, אף אם ההחלטה ניתנה זמן מה לאחר מתן גזר הדין ולא בסמוך לו. כך קרה למשל ב פרשת אקריש , שם ניתנה ההחלטה לעניין חישוב תקופת העונש כשנתיים לאחר מתן גזר הדין. יוער כי במקרה שלפנינו ההחלטה לעניין חישוב תקופת הפסילה ניתנה במועד מאוחר הרבה יותר – כשמונה שנים לאחר גזר הדין ואולם אינני סבור כי יש בכך כדי לשנות ממעמד ההחלטה, בנסיבות העניין.

כאן המקום להוסיף ולהעיר שהקביעה כי לבית המשפט שגזר את דינו של אדם ופסל אותו מלהחזיק ברישיון רכב מסורה הסמכות לדון בשאלות לגבי חישוב תקופת הפסילה – איננה עונה עדיין על כל השאלות העולות בתיק זה. משנפסק כי בית המשפט המחוזי מוסמך היה לדון בשאלת חישוב תקופת הפסילה, יש לבחון עוד האם ניתן לערער על החלטה זו – ברשות, או בזכות. ככלל, זכות הערעור על החלטות אחרות הנלוות לגזר דינו של בית משפט תלויה באופי וטיב ההחלטה. ככל שמדובר בהחלטה נלווית, שעל פי אופייה וטיבה מקומה בגזר הדין – הרי שאז "נבלעת" היא בפסק הדין וניתן לערער עליה כרכיב מגזר הדין, גם ללא הוראה מיוחדת. ככל שמדובר בהחלטה שעל פי טיבה הינה בבחינת אקט מנהלי, אין היא נתונה לערעור, אלא אם כן קיימת לגביה הוראה מיוחדת (עיינו: יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים – חלק ג', עמ' 1331-1328 (מהד' תשס"ג – 2003)). כאן אכן אין אנו מוצאים הוראה מיוחדת, ואולם בפרשת אקריש נקבע כי על החלטה מסוג זה ניתן לערער. עם זאת, המתווה הפרוצדוראלי שבו נקט העורר פה– הגשת שתי בקשות לבית המשפט המחוזי ואז הגשת בש"פ לבית המשפט העליון – הוא מוקשה וגם מסיבה זו דין הבקשה לדחייה. ואולם בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, ראוי כי העניין יחזור לבית המשפט המחוזי הנכבד על מנת שיבחן אם בכל זאת ניתן למנות את תקופת הפסילה (ארבע שנים) מיום שהוגשה לו הבקשה הראשונית (15.7.2007).

8.

משהובררה שאלת הסמכות והחלטתי כאמור לעיל, אקדיש מספר מילים, למעלה מן הצורך, לכללים הראויים לחול בסיטואציה מעין זו בכלל, ובמקרה המיוחד של העורר, בפרט.

9.

הפסיקה קבעה כי ההסדר שנקבע בתקנה 557 לתקנות מטרתו למנוע ממי שנפסל רישיונו לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שהוא בעל רישיון בתוקף (ראו: עניין ביטון הנ"ל; בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.4.2003)). בענייננו טוען בא כוחו של העורר כי רישיונו לא היה בידיו, אלא בידי המשטרה ועל כן אין חשש כי התחזה למי שרישיונו תקף. עם זאת, נוכח העובדה שרשיונו של העורר חודש (ע"י אמו כאמור) – אין לשלול את האפשרות שהוא עשה שימוש כלשהו ברשיון שחודש כאמור עד לפקיעתו. המדינה טוענת בהקשר זה כי בהיעדר הליך הפקדה מסודר, ולחילופין הליך של הגשת תצהיר לגבי אי הימצאות הרישיון בידי פסול הנהיגה –אין יכולת לפקח על אכיפת החלטת הפסילה ולפיכך יש להקפיד עם העורר (ואחרים כמותו) ולהחיל עליהם את הוראות החיקוקים הרלוונטיים כלשונן ובדווקנות.

10.

צודקת המדינה בגישתה כי הכלל המנחה בפסיקה קובע ש בכל מקרה יש להפקיד את הרישיון, ובמקרה שבו הרישיון אבד, או אינו בנמצא, על הנאשם למסור תצהיר לרשויות המנויות בתקנה 557 – ורק אז יחל מניין תקופת הפסילה (מיום המצאת התצהיר). במקרה דנן לא הומצא התצהיר עובר להגשת הבקשה הראשונה לבית המשפט הנכבד קמא, ולמעלה מכך – במהלך התקופה שבה היה אסור העורר, רישיונו אף חודש כאמור על ידי אימו (ולפיכך לאחר צאתו מהכלא היתה לו, הלכה למעשה, האפשרות לנהוג ואין אנו יודעים אם נהג כך, תרתי משמע).

11.

נוכח האמור, המתווה הנורמטיבי הנכון ליישום כאן הוא אמנם על פי הקבוע בתקנה 557 והעורר לא פעל כך עד לתאריך 14.7.2007 (ערב מועד הגשת בקשתו הראשונה). עם זאת, בתאריך 15.7.2007 הגיש העורר את בקשתו הראשונה "לחישוב תקופת הפסילה" ותמך אותה בתצהיר. תצהיר זה אכן איננו שלם ואיננו מתאים בדיוק לתצהיר הנדרש על פי תקנה 557 לתקנות, ואולם בכפוף להגשת תצהיר משלים, כמפורט בסעיף 12 שלהלן, אני סבור כי ניתן בעיקרון להתחשב בנסיבות המיוחדות ולחשב את תקופת פסילתו, כך שתחל, על פי תקנה 557, החל מיום הגשת התצהיר הראשון הנ"ל וזאת ככל שייראה הדבר לערכאה הדיונית ועל פי תנאיה. אבקש להדגיש, עם זאת, כי אין בכך משום היענות לטענה כלשהי מטענות העורר בבקשה, אלא יישום של הוראת תקנה 557 ושל גזר הדין המקורי – על פי תכליתם.

12.

נוכח כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה שבפני ומחזיר את הדיון לבית המשפט הנכבד קמא על מנת שיבחן אם ניתן למנות את תקופת פסילת רשיונו של העורר (ארבע שנים) החל מיום שהגיש את בקשתו הראשונית (15.7.2007). תנאי לקיום דיון שכזה, בו יחליט בית המשפט המחוזי הנכבד, כאמור, כטוב בעיניו, הוא שהמבקש ימציא למזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת כל רישיון נהיגה שבידו (אפילו אין הוא עוד בר תוקף), או שיצהיר בתצהיר (לעיל ולהלן – התצהיר המשלים ) שהרישיון אבד ואין לו כל העתק הימנו. כן יידרש העורר להצהיר בתצהיר המשלים כי לא נהג ולא עשה שימוש כלשהו ברישיון נהיגה כלשהו מאז 15.7.2007 ועד למועד חתימת התצהיר המשלים.