בש"פ 2282-24 בש"פ 2282-24

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' אבו טהה), מיום 13.3.2024, ב-מ"ת 49832-11-23. בהחלטה זו נדחתה בקשת העוררים לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם עד לתום ההליכים.

רקע הדברים

1.ביום 23.11.2023 הוגש נגד העוררים כתב אישום, המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של ירי מנשק חם לפי סעיף 340א(ב)(1) ו-(2) לחוק; ועבירות נשק (הובלה ונשיאה) לפי סעיף 144(ב) לחוק. בד בבד עם כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים.

עובדות כתב האישום מפורטות בהחלטה קודמת של בית משפט זה, בבש"פ 270/24 (השופט ח' כבוב). כמפורט שם, כתב האישום מגולל אירוע שבו נורה המתלונן, על ידי העורר 1, מתוך רכב שבו נהג העורר 1, בעוד העורר 2 יושב לצידו במושב הנוסע ויורה באוויר. זאת, על רקע סכסוך בין העוררים ובני משפחתם לבין המתלונן ובני משפחתו.

2.ביום 28.12.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' אבו טהה) המורה על מעצר העוררים, מאחורי סורג ובריח, עד לתום ההליכים.

בית המשפט המחוזי קבע, בהחלטה מנומקת, כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית כנדרש בשלב המעצר עד תום ההליכים. בהינתן קיומה של עילת המעצר סטטוטורית, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את היתכנותה של חלופת מעצר.

לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי עסקינן במעשים חמורים המעידים על מסוכנות גבוהה; וכן כי: "מאחר וטיב הסכסוך בין המשפחות לא ברור וכלי הנשק לא אותרו, הרי שאם ישוחררו [העוררים], קיים סיכון שיחזרו ויבצעו עבירות דומות ויסכנו את הציבור בכלל ואת המתלוננים ובני משפחותיהם בפרט, וביתר שאת, משעולה מחומר החקירה כי מזה עשור קיים סכסוך דמים בין שתי המשפחות". על יסוד האמור, החליט בית המשפט כי לא יהא בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנות העוררים, וזאת אף מבלי להידרש לתסקיר מטעם שירות המבחן.

3.על החלטה זו הגישו העוררים ערר לבית משפט זה, הן לעניין הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והן לעניין ההחלטה שלא להפנותם לקבלת תסקיר שירות מבחן. הערר נדחה בהחלטת השופט ח' כבוב מיום 28.1.2024 (בש"פ 270/24).

לעניין קבלת תסקיר, קבע השופט כבוב כי: "לא מצאתי להתערב בקביעת בית משפט קמא אשר מצא שלא להפנות את העוררים לשירות המבחן, משחלופת מעצר בעניינם של העוררים לא תיסכון. כידוע, נקבע מלפנים כי תסקיר מעצר לא מוכר כזכות המוקנית לנאשם, ובית המשפט אינו חייב בכל עניין ועניין לפנות אל שירות המבחן. בית משפט קמא שקל את הטענות של העוררים ביחס להפנייתם לשירות המבחן, אך מצא כי ישנם שיקולים כבדי משקל, כדוגמת הסכסוך בין המשפחות שטיבו אינו ברור, וכן אופי וחומרת המעשים – אשר מצדיקים הותרתם מאחורי סורג ובריח" (פסקה 12 להחלטה; ההפניה הושמטה – י' כ').

4.ביום 12.2.2024 הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר. בבקשה נטען כי נרקמה "הודנה" בין משפחות הצדדים שתקף עד ליום 28.2.2024, וכי הצדדים יפעלו לחתימת הסכם סולחה סופי עד למועד זה.

ביום 13.3.2024 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי (השופט נ' אבו טהה), ובסופה ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר. בהחלטה נקבע כי העוררים לא הביאו נסיבות או עובדות חדשות המצדיקות עיון חוזר בהחלטה על מעצרם עד לתום ההליכים, כנדרש על פי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

אשר להסכם ה"הודנה", הפנה בית המשפט המחוזי לפסיקת בית משפט זה, שלפיה משקלו של הסכם סולחה הוא יחסי בלבד, ולרוב לא יהיה בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית בין הצדדים (בש"פ 3471/07 משרוח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (30.4.2007), אשר מצטט מבש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (23.4.2006) (להלן: עניין גבאלי)).

5.מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים בערר

6.בערר נטענו שתי טענות עיקריות:

ראשית, טענו העוררים כי עוד בשלב ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים היה מקום להפנותם לקבלת תסקיר שירות מבחן, לשם בחינת היתכנותה של חלופת מעצר.

שנית, העוררים טוענים כי יש לראות בהסכם ההודנה שנכרת בין המשפחות כשינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר. לעניין זה מסתמכים העוררים הן על ההחלטה על מעצרם עד לתום ההליכים והן על החלטת השופט כבוב בערר, שבהן צוין דבר הסכסוך בין המשפחות כסיבה לכך שחלופת מעצר בעניינם לא תסכון. בהתאם, טוענים העוררים, מקום שבו ניתן מענה לסכסוך בין המשפחות במסגרת הסכם ההודנה, יש לכל הפחות לקבל תסקיר שירות מבחן ביחס לאפשרות שחרור העוררים לחלופת מעצר.

לעניין זה, הפנה ב"כ העוררים להליך פלילי אחר הקשור לסכסוך בין המשפחות, ובו הוחלט על שחרור הנאשם למעצר בפיקוח אלקטרוני, בין היתר, כך נטען, על יסוד הסכם ההודנה העומד גם בבסיס הערר דנן (מ"ת 35311-11-23; החלטה מיום 8.2.2024; השופט נ' אבו טהה).

7.בדיון שנערך בפניי טענה המשיבה כי אין מקום, בגדרי הערר דנן, לשוב ולדון בשאלת הפנייתם של העוררים לקבלת תסקיר טרם קבלת ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים – שאלה אשר נידונה ונדחתה בהחלטת השופט כבוב.

אשר להסכם ההודנה, ב"כ המשיבה טען כי על פניו תוקף ההסכם פג ביום 28.2.2024, וכי ב"כ העוררים לא טען שנחתם הסכם סולחה על בסיס הסכם ההודנה. כמו כן, נטען כי אף אילו היה הסכם סולחה בין המשפחות, מדובר באחד מבין מספר שיקולים שעשויים להנחות את בית המשפט, ואין לנאשם "זכות מוקנית" לבחינת חלופת מעצר מקום שבו נחתם הסכם סולחה כאמור.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בערר, על נספחיו, ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כאמור לעיל, בערר נטענו שתי טענות עיקריות. אעמוד להלן על הטעם לדחייתה של כל אחת מהטענות הנ"ל.

9.טענתם הראשונה של העוררים, כאמור, נוגעת לעובדה כי מלכתחילה הוחלט על מעצרם עד לתום ההליכים מבלי לקבל תסקיר מבחן לעניין האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. לטענתם, גם בעבירות חמורות במיוחד, המלמדות על מסוכנות גבוהה, יש לבחון חלופת מעצר ולהורות לצורך זה על עריכת תסקיר. לעניין זה מפנים העוררים למספר החלטות שבהן הורה בית משפט זה, בפועל, על עריכת תסקיר, בנסיבות דומות.

בהקשר זה, יש להבחין בין עצם החובה לבחון את היתכנות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, כנדרש לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; לבין הסברה כי לשם בחינת ההיתכנות כאמור, יש להיזקק בהכרח לתסקיר שירות מבחן.

על כך שעל בית משפט לשקול האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באופן הפוגע פחות בחירותו של הנאשם, אין חולק (וראה, כאמור, סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים).

מאידך גיסא, ההלכה העקרונית לעניין הפניה לתסקיר מבחן טרם קבלת החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים – הלכה ברורה היא. לנאשמים אין זכות מוקנית כי בית המשפט יורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינם; ובמקרים בהם ברור כי חלופת מעצר לא תסכון – אין טעם להזמין תסקיר שירות מבחן (ראו: בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.1.2015)).

לגבי יישום הכלל האמור, ציינתי בעבר כי "בפסיקתו של בית משפט זה קיימים גוונים שונים לעניין שאלת עצם החובה להידרש לתסקיר שירות מבחן..." (בש"פ 6494/23 קדוש נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (1.9.2023) (להלן: עניין קדוש)).

בעניין קדוש סברתי כי ניתן היה, בנסיבות שם, להורות על מעצרו של העורר אף מבלי להידרש לתסקיר שירות מבחן. אולם, מכיוון שבהחלטה קודמת בעניינו של הנאשם הורה חברי, השופט ע' גרוסקופף, על קבלת תסקיר מבחן, אשר המליץ על שחרור למסגרת טיפולית סגורה – סברתי כי שגה בית המשפט המחוזי ביישום התנאים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011), על נסיבות המקרה שלפניו.

כך גם בענייננו, אולם בתוצאה ההפוכה. מקום שבו בחן חברי, השופט כבוב, לגופו של עניין, את ההחלטה שלא לקבל תסקיר שירות מבחן בעניינם של העוררים, וקבע כי לא נפל בכך פגם – אין מקום כי אסטה אני מהחלטתו זו, בגדרי הערר דנן.

אוסיף ואציין כי אינני סבור כי האפשרות להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים נגדו, מבלי להיזקק לתסקיר שירות מבחן בעניינו, הינה תאורטית או שמורה למקרים נדירים ויוצאי דופן. בעבירות ברמת חומרה מסוימת, ובהן נכללות, מטבע הדברים, העבירות החמורות בהן מואשמים העוררים דנן, ניתן לטעמי לקבוע לא פעם כי חלופת מעצר לא תיסכון, באופן המייתר הידרשות לתסקיר שירות מבחן. הכל, כמובן, בהתאם לנסיבות העניין.

10.ומכאן לטענה לשינוי נסיבות בעקבות הסכם ההודנה:

אכן, כפי שטען ב"כ המשיבה, אין זה ברור האם הסכם ההודנה הבשיל לכדי הסכם סולחה בין המשפחות, אם לאו. עם זאת, אף אם אניח לטובת העוררים כי אכן הסכם סולחה בין המשפחות מצוי בהישג יד, אינני סבור כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא שלא להיעתר לבקשה לעיון חוזר.

עיון בהלכה הפסוקה מעלה כי הסכם הודנה (וכן הסכם סולחה) יכול להיות בעל משקל מסויים בבואו של בית המשפט לבחון את מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם; אולם דומה כי פעמים רבות נקבע כי אין בכך כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהנאשם (ראו, מיני רבים: בש"פ 6891/21 מדינת ישראל נ' אבו כף, פסקה 11 (15.10.2021); בש"פ 6911/22 סאלמה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 והאסמכתאות שם (27.10.2022); בש"פ 7007/20 מדינת ישראל נ' אבו עסב, פסקה 17 (15.10.2020); בש"פ 9589/17 מדינת ישראל נ' אבראהים, פסקה 17 (11.12.2017)).

כך, למשל, נקבע בעניין גבאלי:

"אשר להשפעת הרגיעה שחלה בסכסוך המשפחתי על הצורך בבחינת קיומה של חלופת מעצר, כבר נאמר לא אחת כי הסכם 'סולחה', גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה. כך באשר להסכמי 'סולחה', אשר פעמים רבות נושאים (במידה כזו או אחרת) אופי פורמאלי, וקל וחומר, כאשר מדובר אך במצב של רגיעה יחסית של הרוחות, מבלי שגובש כל הסכם כזה." (שם, בפסקה 5; ההפניה הושמטו – י' כ').

בענייננו, בהחלטת בית המשפט קמא מיום 28.12.2023, וכן בהחלטת השופט כבוב, אמנם נזכר הסכסוך בין המשפחות כאחת מההנמקות לכך שחלופת מעצר בעניינם של העוררים לא תיסכון; אולם לא היה זה הטעם העיקרי להחלטה:

בית המשפט קמא הזכיר בהחלטתו את חומרת המעשים המיוחסים לעוררים ואת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהם, לכלל הציבור; וכן הדגיש את העובדה שכלי הנשק שבהם השתמשו העוררים לביצוע העבירה לא אותרו. השופט כבוב ציין בהחלטתו, בנוסף לסכסוך בין המשפחות, גם את חומרת ואופי המעשים המיוחסים לעוררים, המצויים ברף חומרה גבוה.

בנסיבות הערר דנן, סבר בית המשפט קמא כי אין בהסכם ההודנה כדי לשנות ממסקנתו הקודמת, ואינני סבור כי בכך נפלה טעות המצדיקה התערבות.

אוסיף ואציין כי אף אני סבור כי לנוכח חומרת המעשים ואופיים, ועל אף הסכם ההודנה, לא השתנתה נקודת האיזון באופן המצדיק, לעת הזאת, את שליחת העוררים לקבלת תסקיר שירות מבחן.

11.על יסוד הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה.