בש"פ 2328/13 ואחיד ואחיב הייב דייב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת מיום 1.3.2013 (עמ"ת 55583-02-13, כבוד סגן הנשיא א' אברהם ). במסגרתה, התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בקריית שמונה מיום 27.2.2013 (מ"ת 40032-02-13, כבוד השופט מ' נדל ) לשחרר את המבקש למעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני ותנאים מגבילים נוספים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו, יחד עם

חשוד נוסף, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) גניבה והיזק לתשתיות, על פי סעיפים 384 (א)(1) ו-453(ב)(1) לחוק העונשין, קשירת קשר לביצוע פשע, על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, והסתייעות ברכב לביצוע עבירה, על פי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. על פי עובדות כתב האישום, המבקש וחשוד נוסף קשרו קשר ביניהם לביצוע העבירות המיוחסות לו. לשם כך, נסעו לכפר גוש חלב לקנות מכננת (מנוף הרמה), ולמחרת בצומת חננאל שלפו וחתכו כבל תשתית מן האדמה, העמיסו את חתיכות הכבל בתא המטען שהיה ברשותם, והופרעו על ידי שוטרים בטרם הספיקו להעמיס את כל החתיכות לרכב.

ביום 20.2.2013, עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקריית שמונה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי עילת המעצר בעניינו היא סיכון לביטחון הציבור ורכושו לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. ביום 27.2.2013, קבע בית המשפט השלום כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה, וכן כי העבירה בנסיבותיה מקימה חשש לסיכון הציבור ורכושו. יחד עם זאת, לאחר שבחן את המפקחים שהוצעו על ידי המבקש, מצא כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, בשילוב עם התחייבות עצמית ושני ערבים. יצוין כי שני הנאשמים הנוספים בפרשה שוחררו אף הם למעצר בית.

על ההחלטה הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ביום 1.3.2013, תוך כדי שהוא מציין שאכן מתקיימת תשתית ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של המבקש. עם זאת, קבע כי לא ניתן לשקול בעניינו חלופת מעצר, וזאת נוכח קיומן של הרשעות קודמות, חלקן בעבירות רכוש חמורות, ומאסר על תנאי התלוי ועומד כנגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי כל אלה מלמדים על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. משכך, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי. במסגרתה, טוען המבקש כי לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות, וכי קיימת לו טענת אליבי. כמו כן, לטענתו, קיימות בכתב האישום טענות סותרות, והוא מבוסס על עדותו של אחד מהחשודים, שאינו מהימן, ושלא נמצא בחומר הראיות שום חיזוק לה. בהמשך לכך, לגישתו, היות ומדובר בעבירת רכוש, אין בראיות לכאורה כדי להביא למעצרו עד תום ההליכים.

דין הבקשה להידחות.

רשות לערור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (27.5.2011)). בענייננו, הבקשה נוגעת לעניינו הפרטני של המבקש בלבד. כמו כן, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית מטעמים של צדק או של עיוות דין. שתי ערכאות בחנו את הראיות לכאורה בקפידה, התייחסו לטענותיו של המבקש אחת לאחת, וכן בחנו את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת האפשרות לשחררו למעצר בית. לא מצאתי כי נפל פגם בהליך בחינה זה.

סוף דבר, הבקשה נדחית. ­