בש"פ 2405/04 סעיד אבו גאנם נ. מדינת ישראל

1.במסגרת הליך פלילי המתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע הוחלט לעצור את העוררים עד תום המשפט. העוררים אינם משלימים עם ההחלטה ומכאן הערר.

2.לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. האישום הראשון מתייחס לאירוע שהתרחש, אליבא דמשיבה, ביום 19.9.03. האישום השני עוסק באירוע מיום 9.11.03. בכל אחד משני האירועים נעשה ניסיון לרצוח שניים הנימנים על אחד הפלגים של משפחת אבו גאנם. מדובר בכאמל ושארף אבו גאנם (להלן - המתלוננים, ובהתאמה כאמל ושארף). על פי הנטען, הניסיונות בוצעו על ידי אנשים המשתייכים לפלג אחר של אותה משפחה, והכל במסגרת סכסוך דמים בין שני הפלגים. המשיבה טוענת, כי שני העוררים ואחרים נטלו חלק בניסיון הראשון. לגבי המקרה השני נטען, כי נטל בו חלק העורר 1 ואחרים מבני משפחתו. המקרים דומים מבחינה זו שהתוקפים בכל אחד משני המקרים רדפו בשתי מכוניות אחרי המתלוננים, שאף הם היו בכלי רכב, ובמהלך הנסיעה נורו יריות שמטרתן לפגוע במתלוננים. בבית משפט זה נדונו מספר עררים בפרשה זו. אנוכי דנתי באחד מהם (בש"פ 2327/04) והחלטתי ניתנה לפני ימים ספורים.

3.התשתית הראייתית מבוססת בעיקרה על אמרות שנמסרו על ידי כאמל ושארף. בהחלטתי, שעסקה באירוע השני, קבעתי כי ההודעות שמסרו השניים יש בהן די כדי לקיים את הדרישה של ראיות לכאורה. אולם, לאור טענת אליבי שהועלתה, מצאתי שאין להורות על מעצרו של אחד המעורבים עד תום ההליכים. יצוין, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניינו של העורר 1 נקבע, כי קיימת בעיה בכל הנוגע לזיהויו. בית המשפט היפנה בעניין זה להודעה של השוטר שי זכריה, שצפה יחד עם שוטרים אחרים באירוע השני, בו תיאר חלק מהתוקפים. לפי גרסת המתלוננים, ישב העורר 1 במושב אחורי של אחת המכוניות. השוטר זכריה תיאר את האדם שישב במושב האחורי כאדם רזה וציין כי אותו אדם רכן קדימה. מתברר, כי העורר 1 הינו בעל גוף מלא. על סמך זאת החליט בית המשפט המחוזי שאין להורות על מעצרו. עיינתי בהודעתו של השוטר זכריה. מסתבר, כי בהודעה מדובר אומנם על בחור רזה, אך השוטר הוסיף כי לא יוכל לזהות את זה שישב במושב האחורי ואת אחד מאלה שישבו במושב הקדמי. ההתרחשות הייתה מהירה מאוד. לכן, אינני מוכן לומר, בניגוד לבית המשפט המחוזי, כי בשלב הנוכחי בו אנו נמצאים יש ליתן משקל נכבד לתיאור זה, עד שנאמר כי אין הצדקה למעצר. דעתי היא כי בהחלט קיימת הצדקה לעצור את העורר 1 וזאת לעניין האירוע השני בלבד. לא נשתכח ממני כי העורר 1 העלה טענת אליבי, שנתמכה בדבריו של אדם מסוים. לא מצאתי שמשקלה של הטענה מכרסם בתשתית הראייתית בנוגע לאישום השני.

4.בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות לגבי שני העוררים בכל הנוגע לאירוע הראשון. דעתי שונה. האירוע הראשון התרחש כחודשיים לפני האירוע השני, כך לפי כתב האישום. לא נמצאו ראיות אובייקטיביות ממשיות שמצביעות על כך שאירוע זה אכן התרחש. המתלוננים לא הזכירו את האירוע הראשון שעה שמסרו את ההודעות הראשונות בהן דיברו על ניסיון הרצח וציינו אך את המקרה השני. לא זו אף זו, בחקירתם נשאלו המתלוננים מתי ראו לאחרונה, לפני האירוע השני, את העוררים ותשובתם הייתה כשנה קודם לכן. רק בהודעות מאוחרות יותר הזכירו את האירוע הראשון. ייתכן, שבסופו של דיון יקבל בית המשפט את ההסבר לאי הזכרת האירוע הראשון אלא בשלב מאוחר. מכל מקום, בנסיבות המתוארות אין לומר שעוצמתן של הראיות לכאורה מצדיקה מעצרם של העוררים ככל שמדובר באירוע הראשון.

5.עסקינן בערר של נאשמים ולא בערר של המאשימה (המשיבה). מצאתי, בניגוד לבית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת לגבי העורר 1 בנוגע לאירוע השני. המשיבה לא הייתה יכולה להגיש ערר נגד ההחלטה, שהרי בית המשפט המחוזי החליט על מעצרם של השניים. המשיבה יכולה, על כן, להצדיק את החלטת המעצר שלא מנימוקיו של בית המשפט המחוזי, וכך עשתה במקרה זה. עמדתה נתקבלה על דעתי.

6.לפיכך, הערר נדחה לגבי העורר 1, אך מנימוק שונה. לעומת זאת, הערר מתקבל לגבי העורר 2. עורר זה ישוחרר בתנאים הבאים:

א.הפקדה של 25,000 ש"ח במזומן או על דרך ערבות בנקאית.

ב.התחייבות עצמית בערבותם של שני ערבים בסכום של 50,000 ש"ח.

ג.העורר 2 לא ייכנס לדרום הארץ, לאיזור הנמצא דרומית מן העיר אשדוד, אלא לשם התייצבות במשפטו.

כל עוד לא ימולאו שני התנאים הראשונים, יישאר העורר 2 במעצר. העניין יוסדר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.