בש"פ 2586/07 עדן בסון נ. מדינת ישראל

1.

ב ית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ד' רוזן) ציווה על מעצרו של העורר עד תום משפטו. ערר זה מופנה נגד החלטת המעצר.

2.

העורר הינו אחד מבין ארבעה המואשמים בכתב אישום אחד. הנאשם 1, הינו אסיר שפוט. לאותו נאשם נודע שמי שהייתה חברתו יוצאת אם אחר (להלן - המתלונן). הנאשם 1 גייס את שלושת הנאשמים האחרים על מנת שיפעלו נגד המתלונן. העורר התקשר אל המתלונן והודיעו כי הוא יגיע לעסקו (של המתלונן) בבאר-יעקב במועד כלשהו. ואכן העורר הגיע למקום ביום 28.9.06 כשאליו נלווים נאשמים 2 ו-3 ואדם נוסף. הנאשם 2 החזיק בידו רימון ואילו הנאשם 3 נשא אקדח. העורר השמיע דברי איום כלפי המתלונן ודרש ממנו להפקיד לידי הנאשם 1 סכום בין עשרים לשלושים אלף ש"ח כפיצוי. בהמשך תקפו נאשמים 2 ו-3 את המתלונן ובשלב כלשהו הוא הצליח להימלט. לאחר מספר ימים הגיעו שליחים אחרים של הנאשם 1 לעסקו של המתלונן כשבידיהם סכינים. אירוע אחר התרחש בתחילת חודש נובמבר. הנאשמים 2 ו-3 ואדם נוסף פגשו את המתלונן. האדם הנוסף עשה תנועה מאיימת כלפי המתלונן. באירוע נוסף, בסוף חודש נובמבר, נכנסו שלושה אנשים שזהותם אינה ידוע לעסקו של המתלונן וגרמו נזק לרכוש שהיה במקום. לעורר מיוחסות בכתב האישום, בקשר לאירועים הנזכרים, עבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה בכוח, וסחיטה באיומים.

3.

כתב האישום כולל אישום נוסף שעוסק אך בעורר. המשטרה דרשה כי העורר יתייצב לחקירה והשאירה הזמנות בביתו ואצל קרוביו. אף על פי כן העורר לא התייצב לחקירה. האישום הנוסף מתייחס להתרחשות שאירעה בסוף חודש ינואר 2007. אנשי משטרה הגיעו לכתובת כלשהי ברמת-גן. העורר נמצא במקום. אנשי המשטרה ביקשו לבצע חיפוש על גופו והלה התנגד תוך שהוא תוקף את השוטרים ומקלל אותם. העורר אף המשיך להשתולל ברכב המשטרתי אליו הוא נלקח. הוא גם השמיע דברי איום כלפי אנשי המשטרה.

4.

המשיבה עתרה למעצרם של ארבעת הנאשמים. שלושת האחרים נעצרו על ידי בית המשפט המחוזי עד תום משפטם. הואיל והעורר לא התייצב לחקירה, לא ניתן היה לבקש את מעצרו בד בבד עם הבקשה לגבי האחרים. הבקשה לגביו הוגשה רק לאחר שנעצר על ידי אנשי המשטרה כמתואר לעיל. ביום 18.2.07 החליטה חברתי השופטת ע' ארבל, להחזיר את עניינו של הנאשם 2 לבית המשפט המחוזי על מנת שתיבדק חלופת מעצר לגביו (בש"פ 1142/07). בהמשך הוא אכן שוחרר לחלופת מעצר. טענתו העיקרית של הסנגור המלומד בערר דנא היא שאין מקום להפלות בין העורר לבין הנאשם 2 בכל הנוגע למעצר עד תום ההליכים. יצוין, כי לא הייתה מחלוקת בבית משפט קמא לגבי קיומן של ראיות לכאורה וכן עילת מעצר.

5.

אין ספק שקיימים הבדלים מסוימים בין הנאשם 2 לבין העורר והשאלה היא האם הבדלים אלה מצדיקים התייחסות שונה לסוגיית מעצרם. בעת שהשלושה, העורר והנאשמים 2 ו-3, הגיעו לבית עסקו של המתלונן ביום 28.9.06 היו שני האחרים מצוידים בכלי נשק, נאשם 2 החזיק בידו רימון יד בעוד שנאשם 3 החזיק בידו אקדח. העורר לא היה מצויד בנשק. כמו כן היו אלה שני האחרים שהפעילו אלימות כלפי המתלונן. מן הצד האחר עולה כי העורר היה הדומיננטי מבין השלושה והוא היה זה שהשמיע את דברי האיום כלפי המתלונן ודרש ממנו את הסכום של עשרים-שלושים אלף ש"ח עבור הנאשם 1. כמובן, שלא ניתן להתעלם מהאישום הנוסף, העוסק אך ורק בעורר ובהתנהגותו שעה שאנשי משטרה עצרו אותו.

תחום נוסף בו ראוי לערוך השוואה בין הנאשם 2 לבין העורר נוגע לעבר הפלילי. העבר הפלילי של העורר מכביד יותר מזה של הנאשם 2. חרף גילו הצעיר של העורר, שהינו יליד שנת 1986, יש לחובתו מספר רישומים פליליים ותלוי מעל ראשו מאסר מותנה בן מספר חודשים שהינו בר הפעלה. כלומר מהיבט זה של העבר הפלילי מצבו של העורר שונה מזה של הנאשם 2 וזאת שלא לזכותו.

הסוגיה הנוספת הראויה לבחינה השוואתית נוגעת להתייחסות של שירות המבחן אל השניים, העורר והנאשם 2,

בתסקירים השונים. אף שהתסקירים לגבי השניים אינם חיוביים ביותר, הרי הפן השלילי מודגש יותר בכל הנוגע לעורר.

6.

סיכומה של ההשוואה בין העורר לבין הנאשם 2 מוביל למסקנה שרמת הסיכון הנשקפת מן העורר גבוהה יותר מזו הנשקפת מן הנאשם 2. על יסוד זה מוצדק להבחין ביניהם בכל הנוגע לסוגיית המעצר. משמע, העובדה שנאשם 2 שוחרר אינה צריכה להוביל בהכרח לשחרורו של העורר. אם בוחנים את העובדות הנוגעות לעורר בלא קשר להשוואה הנזכרת, אין מנוס מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, היינו מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נזכיר, כי על פי העובדות שבכתב האישום, ואשר נמצא להן ביסוס לכאורי בחומר החקירה, השמיע העורר דברי איום לצורך סחיטה כלפי המתלונן. אכן, אין מדובר במקרה של סחיטת דמי חסות, שדומה כי חומרתו גבוהה יותר, אך עדיין עסקינן בסחיטה. זאת ועוד, הסחיטה בוצעה בעקבות קשירת קשר ובשיתוף פעולה של מספר אנשים. כאשר מוסיפים לכל אלה את העובדה שהעורר נמנע במשך מספר חודשים מלהתייצב במשטרה, קיים אף חשש להימלטות מן הדין. העבר הפלילי של העורר מוסיף אף הוא נקודות לחובתו.

7.

התוצאה מכל אלה היא שדין הערר להידחות וכך מוחלט.