בש"פ 2622/10 מוחמד שלבי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת שבו נגזר עונשו של המבקש והוטל עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של 40 חודשים, מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי למתלונן. גזר הדין בא בעקבות הרשעתו של המבקש – שהודה בעובדות כתב האישום – בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות והתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות.

גזר הדין ניתן ביום 21.5.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 6.4.2010, קרי: קרוב לשנה לאחר מתן גזר-הדין. המבקש מסביר כי בתחילת ריצוי העונש היה שרוי בפחד ובחוסר ידיעה, אך לאחר ששוחח עם אסירים הוא מעוניין לעתור להקלה בעונש. המדינה מתנגדת לבקשה.

אין בידי להיעתר לבקשה להארכת מועד. אכן, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה יותר לעומת הליכים אזרחיים, אולם גם בבקשות אלה הכלל הוא שיש להקפיד על המועדים הקבועים בחוק, ועל המבקש להציג "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה, כך נפסק, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.7.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם, 11.8.2009)). בענייננו, מדובר באיחור ניכר ביותר – הבקשה שלפניי הוגשה כמעט שנה לאחר מתן גזר-הדין. עוד יצוין כי בבית המשפט המחוזי היה המערער מיוצג על-ידי עורך-דין, ובסוף פסק-הדין נרשם "זכות ערעור תוך 45 יום". בהתחשב בכל אלה, ולאחר שבחנתי את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ואת הסברו של המבקש לגבי סיבת האיחור, לא מצאתי כי עלה בידי המבקש להציג טעם מספק להארכת המועד.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.