בש"פ 2755/11 אמירמוב סטניסלב נ. מדינת ישראל

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ד' מגד) מיום 17.3.11, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

בכתב האישום שהוגש נגד העורר, שמעולם לא קיבל רשיון נהיגה, יוחסו לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רשיון, נהיגה ללא ביטוח ונהיגה בזמן פסילה. מן המתואר בכתב האישום עולה כי ביום 25.2.11, הבחין קצין משטרה בעורר עובר בין נתיבי תחבורה בתוך העיר אשקלון בתכיפות והורה לו לעצור לבדיקה. העורר עצר, אולם משקצין המשטרה התקדם לעברו, החל המשיב להימלט. בשלב זה החל מרדף משטרתי, שכבר התנהל בכביש בינעירוני, אליו הוזעקו ניידות משטרה נוספות. במהלך המרדף, שנמשך על פני עשרות קילומטרים – חלקו בכביש רב מסלולי עמוס מכוניות – נסע העורר בפרעות, חצה צמתים באור אדום, חצה קו הפרדה רציף אל עבר הנתיב הנגדי, עלה על אי תנועה ושינה את כיוון נסיעתו, וגרם לנהגים שניסו להימנע מהתנגשות עימו לבלום בפתאומיות ולסטות לשוליים. כן עולה מכתב האישום שהעורר הסיט את רכבו לעבר ניידת שדלקה אחריו, במטרה לנגחה. אף לאחר שאחד מצמיגי מכוניתו של העורר התפוצץ כתוצאה מעליית רכבו על מדרכה, המשיך העורר בנסיעתו, עד אשר התנגש בתמרור ורכבו נעצר. בשלב זה יצא העורר מן הרכב והחל להימלט רגלית מן השוטרים, אולם הם הצליחו להשתלט עליו, כשהוא מתנגד ומשתולל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. כפי שעולה מן הערר שבפני, בטרם התקיים דיון בבקשה זו, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ד' מגד) על הגשת חוות-דעת פסיכיאטרית בדבר כשירותו של העורר לעמוד לדין. ביום 9.3.11 התקבלה חוות-הדעת ממנה עלה כי העורר היה אחראי למעשיו והינו כשיר לעמוד לדין. בהמשך הסכימו הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אולם העורר ביקש לשחררו לחלופת מעצר בתנאי מעצר-בית תחת איזוק אלקטרוני ובפיקוח קרובי משפחה וחבר, ולהורות על קבלת תסקיר מעצר. לאחר ששמע בית המשפט את המפקחים שהציע העורר, קבע בהחלטתו מיום 17.3.11 כי נוכח החומרה המיוחדת העולה מהתנהגות העורר ועברו הפלילי המכביד, המלמדים על מסוכנותו הרבה, ונוכח התרשמותו כי חלופת המעצר שהוצעה אינה מתאימה שכן היא אינה מבטיחה את הפיקוח והגבולות הנדרשים – יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כן ציין בית המשפט בהחלטתו, כי בנסיבות אלה, לא מצא לנכון להורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.

מכאן הערר שבפני. בבקשתו טוען ב"כ העורר כי שגה בית המשפט בקובעו כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין את המסוכנות העולה מן העורר, וזאת ללא נימוק מספק. כן נטען כי שגה בית המשפט משלא הורה על הגשת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר. בדיון שנערך לפני שב והדגיש ב"כ העורר כי משפחתו של העורר מהווה סביבה נורמטיבית המעוניינת לעזור לו ולפקח עליו. כן העלה הסנגור השגות לענין נסיבות האירוע שיש בהן ללמד לשיטתו כי המעשים חמורים פחות מן המיוחס לו. כך, למשל טען כי אין לייחס לעורר נסיון לנגח את ניידת המשטרה. בנוסף, הטעים הסנגור כי בית משפט קמא נתפס לכלל טעות בקביעתו כי עברו הפלילי של העורר כולל עבירת אלימות והוסיף וטען כי נוכח אופי העבירות ברישומו הפלילי, בכללו רישום ללא הרשעה מבית המשפט לנוער והיעדרות משירת צבאי – עברו אינו מכביד כפי שעולה מהחלטת בית משפט קמא. לאור טענותיו אלה בדבר אופי מעשיו של העורר, ובהתייחס למקרים חמורים יותר שלטענת הסנגור התבקש בעניינם תסקיר שירות המבחן – חזר ב"כ העורר וטען כי יש להורות על קבלת תסקיר מעצר לשם בחינת החלופה המוצעת.

4.

ב"כ המדינה טענה מנגד כי נוכח חומרת המעשים ומהותם, בצדק קבע בית המשפט כי החלופה המוצעת אינה מתאימה. בהקשר זה התייחסה ב"כ המדינה לנסיבות המקרה מהן עלה כי העורר, שמעולם לא היה בעל רשיון נהיגה, ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו, תוך שסיכן את הציבור ועשה כל שביכולתו להימלט מן השוטרים. עוד טענה ב"כ המדינה כי הגם שצודק הסנגור כי עברו של העורר אינו כולל עבירת אלימות, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי עברו הפלילי מכביד. ב"כ המדינה ציינה בהקשר זה כי בגין הרשעתו האחרונה ריצה העורר עונש מאסר בן 15 חודשים וכן כי תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי. בנסיבות אלה, בהן מסוכנותו של העורר לסביבה כה רבה עד כי לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר, ונוכח העומס המוטל על שירות המבחן – טענה ב"כ המדינה כי אין הצדקה להורות על קבלת תסקיר משירות המבחן שיחווה דעתו על החלופה המוצעת.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בהחלטות בתי המשפט דלמטה, מצאתי כי דין הערר להידחות. אכן, כטענת הסנגור, נקודת המוצא היא שאף בקיומה של עילת מעצר, יש לבחון האם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם באמצעות חלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק או

חוק המעצרים ); בש"פ 5426/05 טייכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.6.2005)). אולם, אין בידי לקבל את טענת ב"כ העורר כי אפשרות שליחת העורר לחלופת מעצר נשללה על יסוד הקביעה בדבר מסוכנותו ומבלי שנבחנה החלופה לגופה. בדיון שנערך ביום 10.3.11, נבחנה חלופת מעצר שהציע העורר לפיה ישוחרר למעצר-בית בבית אחותו באשקלון, תחת איזוק אלקטרוני, בפיקוח אחותו ואמו, תוך שציין כי בית אמו יוכל לשמש חלופת מעצר משנית. בדיון המשך שנערך ביום 17.3.11, חזר בו העורר מההצעה כי בית האם ישמש חלופת מעצר והציע שני מפקחים נוספים – חברו של העורר ודודתו. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מבני משפחתו של העורר ומחברו, שהופיעו בפניו. בין היתר עלה מדברי אחות העורר בבית המשפט כי בעת שהיית העורר בעבר בחלופת מעצר בפיקוח הוריו ובתנאי איזוק אלקטרוני, הופרו תנאי מעצר הבית. בהתאם להתרשמותו זו, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 17.3.11 כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להציב לעורר גבולות ולפקח עליו כנדרש. הנה כי כן, הגם שמסוכנותו של העורר עמדה ברקע קביעתו זו של בית המשפט, מסוכנות זו היתה נקודת המוצא לבחינה האם באפשרות החלופה לאיינה, ולא הנימוק לשלילתה כפי שעלה מדברי ב"כ העורר.

טענה מרכזית נוספת שמעלה העורר נוגעות לכך שבית המשפט לא ביקש תסקיר מעצר בטרם שלל את החלופה המוצעת ועל כן למעשה לא התמלאה באופן מספק הדרישה לבחינת חלופה. אכן, בית המשפט נעזר דרך שגרה בתסקירי שירות המבחן, בפרט בטרם מורה הוא על מעצר עד תום ההליכים, אולם אין הוא מחויב בקבלת תסקיר, אלא נדרש לכלי עזר זה כשהוא מתקשה להכריע בעצמו בשאלת קיומה של חלופה מתאימה והערכתה (בש"פ 8508/10 חנון נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 28.11.10 ).

כאמור, בענייננו הגיע בית משפט קמא למסקנתו כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות העולה מן העורר לאחר שני מועדי דיונים בהם התאפשר לו להתרשם ישירות מן המפקחים המוצעים במידה מספיקה לקבלת החלטה ואיני מוצאת כי נכון יהיה להתערב בהחלטתו בדבר החלופה הקונקרטית שנפסלה.

אף בדוגמאות אותן הביא העורר, המלמדות כי במקרים חמורים יותר לשיטתו של העורר, הורה בית המשפט על בחינת חלופה – אין כדי להוביל למסקנה שיש לשנות מהחלטת בית משפט קמא. בהקשר זה יש מקום להעיר, כי מטענות הצדדים לפני עולה כי בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי אכן לא הורשע העורר בעבירת אלימות, אולם בכך אין כדי לשלול את המסוכנות העולה מגיליון הרשעותיו של העורר ומהמעשים המיוחסים לו, בפרט בכל הנוגע לשימוש משולל הרסן ומסכן החיים שעשה העורר – מי שמעולם לא קיבל רשיון נהיגה – בכלי רכב. מעשים אלה מלמדים לא רק על מסוכנותו של העורר לסביבתו, אלא אף על כך שהוא אינו ירא מן החוק. אמנם, כפי שעולה מן הדוגמות אליהן הפנה ב"כ העורר, אין חולק כי יתכנו מקרים בהם המסוכנות הנשקפת מן הנאשם תהיה רבה מזו הנשקפת מהעורר. אולם, כל מקרה יש לבחון לפי נסיבותיו הקונקרטיות וכל חלופה יש לבחון לגופה. כך נעשה בענייננו. בית המשפט המחוזי לא שלל אפריורית חלופת מעצר מקום בו מיוחסים לנאשם מעשים כמו אלה המיוחסים לעורר בענייננו, אלא התרשם כי החלופה הקונקרטית המוצעת אינה מספקת כדי לשלול את מסוכנותו, ועל כן אין בדוגמאות שהובאו כדי להוביל למסקנה אחרת. למותר לציין שככל שיציע העורר חלופה אחרת, יהיה מקום לבחון אותה, ולצורך כך ניתן יהיה, במידת הצורך, להסתייע בחוות-דעתו של שירות המבחן.

הערר, אפוא, נדחה.