בש"פ 3183/07 מדינת ישראל נ. קונסטנטין שומסקי

בפניי בקשה רביעית להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). מעצרו של המשיב 2 הוארך בהסכמה ביום 11.4.2007 והחלטה זו מתייחסת, אפוא, למשיב 1 בלבד.

1.

נגד המשיב 1, צעיר כבן 21, הוגש ביום 9.2.2006 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובו יוחסו לו עבירות של איומים, חבלה בכוונה מחמירה, מעשה פזיזות וכן עבירה על החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג – 2002. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 22.5.2006, הוגש בפרשה זו כתב אישום מתוקן, בו הואשם גם אחיו של המשיב 1, המשיב 2, באותן עבירות. על פי העובדות שפורטו בכתב האישום בעקבות ויכוח שהתפתח בין המשיב 1 לבין נער כבן 18 (להלן: המתלונן ), החל המשיב 1 לרדוף אחרי המתלונן כשהוא אוחז בכלי לחימה המורכב משני מוטות קצרים מחוברים בשרשרת ברזל המכונה "נונצ'קו" ונופף בו לעבר המתלונן. בשלב מסוים יידה המשיב 1 את הכלי לכיוונו של המתלונן. בהמשך, שחרר המשיב 2 את הכלב שבבעלות משפחתו מן הרצועה שבה היה קשור והכלב החל לרדוף אחרי המתלונן. משהשיגו, החל הכלב לנשוך את המתלונן בפניו, ברגלו ובידיו וקרע את בגדיו ונעליו. כשהגיעו המשיבים אל המתלונן השכוב על הקרקע החלו לבעוט בפניו ובגופו. כתוצאה מהשתלשלות אירועים זו נגרמה למתלונן חבלה חמורה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 1.3.2006 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ) לבקשה והורה על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים כאמור. משחלפו תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב 1 והכרעת הדין בעניינו טרם ניתנה, האריך בית משפט זה את המעצר ב-30 ימים (בש"פ 8934/06), והוא שב והאריך את המעצר פעם נוספת ב-45 ימים בהסכמת המשיב 1 (בש"פ 9819/06). משתמה תקופת ההארכה השנייה והמשפט לא הסתיים, הוארך מעצרו של המשיב 1 בשלישית, הפעם לתקופה של 90 ימים. בהחלטתו מיום 23.1.2007 עמד בית משפט זה על המסוכנות הנשקפת מן המשיב 1, אך יחד עם זאת ציין כי בנסיבות העניין נכון היה לשקול את שחרורו של המשיב 1 לחלופת מעצר, אילו נמצאה לו חלופה ראויה באומרו:

"למשיב מיוחסות עבירות שאינן פשוטות כלל ועיקר, והן כשלעצמן מצביעות על התנהגות בעייתית שסכנה רבה טמונה בה. חרף זאת, ונוכח גילו הצעיר, הייתי מוכן לשקול את שחרור העורר, אך כאמור, לא נמצאה חלופה מתאימה, והרי ללא חלופה הולמת ופיקוח הדוק, שחרורו של המשיב כמוהו כהנחת סכנה מוחשית לפתחו של הציבור" (בש"פ 366/07 מדינת ישראל נ' שומסקי (לא פורסם, 23.1.2007), מפי כב' השופט לוי).

3.

כחודשיים לאחר מכן, ביום 1.4.2007 ניתנה הכרעת הדין בעניינם של המשיבים. המשיב 1 הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים ובעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בשל אי נקיטת זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו, אך זוכה מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ומעבירה לפי חוק הסדרת הפיקוח על כלבים. בדיון שהתקיים ביום 12.4.2007 לאחר הכרעת הדין, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על עריכת תסקירים בעניינם של המשיבים ומועד שמיעת הטיעונים לעונש נקבע ליום 8.5.2007. בית המשפט המחוזי ציין באותה החלטה כי אין לשלול על הסף את בקשת התביעה לגזור על המשיב 1 עונש מאסר בפועל העולה על פרק הזמן שבו שהה במעצר עד כה.

4.

בבקשה שבפניי מבקשת המדינה כאמור להאריך את מעצרו של המשיב 1 בתשעים ימים נוספים. לטענתה, משהורשע המשיב 1, חזקת החפות אינה עומדת לו עוד ולטענתה מסוכנותו של המשיב 1 לציבור לא קהתה עם חלוף הזמן, והיא מתחדדת נוכח אופי המעשים בהם הורשע שבמרכזם תקיפה אלימה ואכזרית של המתלונן. עוד היא מציינת כי שלב ההוכחות במשפט הסתיים למעשה כבר במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים, והתמשכותו של ההליך לאחר תקופה זו נבעה מבקשתו של המשיב 1 להעיד עד נוסף מטעמו.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. הסמכות להורות על הארכת מעצרו של נאשם שמשפטו טרם הסתיים, בחלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום, נתונה לבית משפט זה גם אם ניתנה בינתיים הכרעת דין בעניינו (בש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' איבדיוב , פ"ד נב(1) 592 (1998)). אולם, מערך השיקולים שאותם על בית המשפט לבחון ולשקול בבקשת הארכה המוגשת בשלב שלאחר הרשעה ולפני גזר דין שונה מזו שעליו לשקול בבקשת הארכה המוגשת טרם הרשעה. ההבדל הבולט בין שני המצבים נעוץ בכך שלאחר ההרשעה נשמט שיקול מרכזי העומד לזכות הנאשם בבקשות הארכה המוגשות טרם הרשעה והוא השיקול הנוגע לחזקת החפות. בכך יש כדי להסיט את נקודת האיזון אל עבר השיקולים המצדיקים את הארכת המעצר על מנת לאפשר לערכאה הדיונית לגזור את הדין בעוד הנאשם, שכבר הורשע, נתון במעצר. יחד עם זאת, בהחלט קיימים גם בצומת זה של ההליך הפלילי שיקולים העשויים להצדיק את דחיית בקשת ההארכה. כך למשל, ייתכנו מקרים שבהם מעצרו של הנאשם עד שלב הכרעת הדין מתארך מאוד ובסופו של דבר הוא מורשע רק בחלק מן העבירות שבהן הואשם מלכתחילה. במצב דברים כזה, קיים חשש כי לכשייגזר דינו של הנאשם בסופו של דבר, עלולה התקופה שבה שהה במעצר להיות ארוכה מתקופת המאסר שתיגזר עליו (על הניכוי המקובל של תקופת מעצר מתקופת המאסר הנגזרת ראו רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סוויסה , תק על 2005(2) 4040, פסקה 6 (2005)).

6.

בענייננו עמד בית משפט זה בעבר על המסוכנות הנשקפת מן המשיב 1 (ראו בש"פ 366/07 שלעיל), ומסוכנות זו אף מתחדדת נוכח אופיין של העבירות בהן הורשע ובראשן עבירת תקיפה שבוצעה בנסיבות מחמירות. בנסיבות אלה, נוכח השלב המתקדם בו נמצא ההליך ונוכח העמדה הראשונית שהביעה הערכאה הדיונית בהחלטתה מיום 12.4.2007 שניתנה לאחר הכרעת הדין ולפיה אין להוציא מכלל אפשרות שעונש המאסר לא יפחת ממשך תקופת המעצר, מן הראוי לאפשר לערכאה הדיונית למצות את ההליך בתוך זמן סביר ובעוד המשיב 1 נתון במעצר. למותר לציין כי אין בהחלטתי זו משום הבעת עמדה כלשהי לעניין העונש הראוי במקרה דנן.

אני מורה, אפוא, על הארכת מעצרו של המשיב 1 ב-30 ימים, החל מיום 23.4.2007, או עד למתן גזר דין בעניינו בת"פ 8046/06 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.