בש"פ 3197/06מדינת ישראל נ. יעקב ארטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק, אשר נעברו כלפי חברתו לשעבר. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ומאז, על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן), היה המשיב במעצר.

2.לקראת סיומה של תקופת המעצר הסטטוטורית לפי סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), הגישה המדינה בקשה להורות על הארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לאותו חוק. זאת, החל מיום 27.4.06, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1118/05, המתנהל בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם.

3.ביום 23.4.06 קיימתי דיון בבקשה, ולאחריו החלטתי להורות לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, על מנת לבחון את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת היתכנותה של חלופת מעצר בעניינו, כמו גם את שאלת קיומן של חלופות מעצר ספציפיות. ביסוד הצורך בבחינה זו, חרף חומרת העבירות המיוחסות למשיב, עמדו מספר שיקולים: ראשית, על אף שמשפטו של המשיב החל זמן קצר לאחר ההחלטה על מעצרו, טרם החל שלב ניהול ההוכחות בתיק, ולעת הזו קבועים בתיק שני מועדי הוכחות, בתאריכים 21.9.06 ו- 15.10.06. מצב בו נאשם מוחזק במעצר במשך תשעה חודשים, מבלי ששלב ההוכחות במשפטו החל, הוא מצב קשה ובעייתי, וזאת בפרט, כאשר במצב הדברים הנוכחי, אף אם יוארך מעצרו של המשיב ב-90 ימים, כבקשת המדינה, ממילא יקום צורך בהארכות נוספות של מעצרו על ידי בית משפט זה, בטרם יחל משפטו, ובוודאי בטרם יסתיים. שנית, עמדו לנגד עיני נסיבותיו האישיות של המשיב ויחסיו המורכבים עם המתלוננת, כרקע לאישומים המיוחסים לו, וכן ההשפעות הנטענות של המעצר עליו. לטענת באת-כוחו של המשיב, מאז הגשת התלונה בתיק פחתה באופן משמעותי המסוכנות הנשקפת ממנו, מה גם שזהו לו מעצרו הראשון. בנוסף, ציינה הסנגורית, כי מספר חודשים לאחר הגשת התלונה נגד המשיב, ביקשה המתלוננת לבטלה, בנימוק כי במשך שנות היכרותה עם המשיב, סייע לה זה רבות, ואין היא מעוניינת כי יגרם לו סבל.

4.ביום 28.5.06 הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המשיב, ובעקבותיו קיימתי דיון נוסף בבקשה. בתסקיר ציין שירות המבחן כי בפגישה שערך עם המשיב, התרשם כי הוא בעל תודעה גבוהה מבעבר ביחס לבעיותיו ההתנהגותיות ולהתנהגותו האלימה. המשיב ציין בפני שירות המבחן כי הוא מבין שפעל באופן שגוי ופוגעני כלפי המתלוננת, שלל כל קשר עם המתלוננת מאז היעצרו, וציין כי הוא נמצא בקשר זוגי אחר. לאור זאת, התרשם שירות המבחן כי חלוף הזמן והנתק הממושך יחסית בין המשיב למתלוננת, תרמו לירידה משמעותית בתלות הרגשית שפיתח כלפיה בשעתו. בשיחתו עם שירות המבחן, ביקש המשיב להשתחרר לחלופת מעצר בבית קרובי משפחתו, תוך שהוא מביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי הממוקד במניעת אלימות במשפחה, ומתחייב למלא אחר כל תנאי שייקבע לשחרורו. שירות המבחן שוחח אף עם אביו ועם אחיו הצעיר של המשיב, והתרשם כי הם מבינים את חובות הפיקוח והדיווח הכרוכים בקיומה של חלופת מעצר, ובכלל זאת גם את הצורך בשמירה על ניתוק מלא מהמתלוננת. בנוסף, שוחח שירות המבחן עם בת זוגו של המשיב כיום. לאור כל זאת, ציין שירות המבחן כי במצב שנוצר, נראה לו כי יש מקום להמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, לצד העמדתו בפיקוח מעצר של השירות, אולם נוכח העובדה כי לא הצליח לשוחח עם המתלוננת ולהתרשם מהשלכות שחרורו של המשיב על תחושת בטחונה, התקשה לבוא בעמדה חד-משמעית לגבי האפשרות לשחררו.

5.בדיון בפניי, ולאורה של מסקנה מסויגת זו, הסכימו הצדדים על דחיית הדיון, על מנת לאפשר לשירות המבחן להשלים את תסקירו באמצעות שיחה עם המתלוננת, כך שיוכל לבוא בעמדה חד-משמעית לגבי שחרורו של המשיב.

6.ביום 21.6.06, לאחר ששוחח עם המתלוננת, הגיש שירות המבחן תסקיר משלים. בתסקיר צוין כי בשיחת שירות המבחן עם המתלוננת, תיארה זו האחרונה תחושות מנוגדות של הכרת תודה כלפי המשיב, על צעדים רבים שעשה עבורה ועל תמיכתו בה, ומנגד, קשיים זוגיים שונים וכן קושי להתמודד עם התנהגותו בתקופה בה ביקשה להיפרד ממנו. יחד עם זאת, המתלוננת ציינה כי המשיב לא יצר עימה קשר במהלך תקופת מעצרו ולא הפנה כלפיה מסרים עקיפים כלשהם, וכן חזרה וציינה בעקביות כי אינה חוששת מן המשיב ומעריכה שיקיים את תנאי שחרורו לאחר שהושם לו גבול ברור על ידי הרשויות. כן הביעה המתלוננת ביטחון בבני משפחתו של המשיב, אשר יכולים לדעתה להציב לו גבולות ברורים. לאור זאת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת בבית אביו, המאפשרת הרחקה גיאוגרפית מן המתלוננת, לצד העמדתו בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך שישה חודשים, במהלכם יופנה על ידי השירות לטיפול במרכז למניעת אלימות.

7.ביום 29.6.06 הודיעה המדינה, בתגובה לאמור בתסקיר המשלים, כי היא מותירה את ההחלטה בנושא לשיקול-דעת בית המשפט, ואינה מוצאת לנכון להוסיף על הטענות שנטענו.

8.בנסיבות המקרה דנן, לאור תסקירו החיובי של שירות המבחן, ולאור העובדה שהמדינה לא הביעה הסתייגות מן האמור בו, החלטתי כי ראוי לדחות את בקשתה של המדינה להארכת מעצרו של המשיב, ולהורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

אין ספק כי העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ביותר, ואליהן מצטרף גם עברו הפלילי והקושי ליתן בו אמון, לאור העובדה כי לא עמד בתנאים שהוצבו לו על ידי רשויות החוק במסגרת הליך קודם. אולם, מנגד, בראש ובראשונה יש לזכור, כי על הארכת מעצר מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי להוות חריג ולא כלל, וכי ככל שנסיבות העניין מאפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר, תוך הפגת המסוכנות הלכאורית הנשקפת ממנו, ראוי לבחור בדרך זו. סבורני, כי נסיבותיו של המקרה דנן מאפשרות שחרורו של המשיב ממעצר. בין נסיבות אלו, יש להדגיש: ראשית, את העובדה כי המתלוננת חזרה בה בעבר מתלונתה, וכיום, טוענת כי אין לה כל חשש מן המשיב ומביעה ביטחון בכך שיקיים את תנאי השחרור שייקבעו לו. שנית, את המלצת שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר לאור התרשמותו החיובית ממנו, מן השינוי שחל בו מאז מעצרו לפני קרוב לשנה, ומיכולתם של בני משפחתו להוות מסגרת הולמת עבורו; וכן את הערכתו כי המשיב השלים עם הפרידה מהמתלוננת. לבסוף, יש להזכיר את העובדה כי שלב ההוכחות במשפטו של המשיב טרם החל, וצפוי להתחיל רק בעוד חודשים מספר, וזאת הגם שכתב האישום נגדו הוגש לפני קרוב לשנה.

9.אשר על כן, בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב נדחית. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לצורך קביעת התנאים לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית אביו. הצדדים יפנו לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן החלטה בעניין זה, על מנת ששחרורו של המשיב יוכל להתבצע מוקדם ככל הניתן.