בש"פ 3197/06 מדינת ישראל נ. יעקב ארטה

1.לפניי בקשת המדינה להורות על הארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). זאת, החל מיום 27.4.06, למשך תשעים ימים או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1118/05, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק, אשר נעברו כלפי חברתו לשעבר.

על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בשנת 2004 נפרדו המשיב והמתלוננת לאחר שהיו חברים במשך מספר שנים. בתקופה שלאחר פרידתם, בהזדמנויות שונות, נהג המשיב להגיע לבית המתלוננת, למרות שזו הבהירה לו כי אינה מעוניינת עוד בקשר עימו. בחלק מן ההזדמנויות, כאשר אמרה המתלוננת למשיב כי תתלונן נגדו במשטרה, אמר לה בתגובה כי אם תעשה כך- יהרוג אותה. בהזדמנויות אחרות, הגיע המשיב לביתה של המתלוננת ודרש ממנה לקיים עימו יחסי מין. אף שזו חזרה ואמרה לו כי אינה מעוניינת בכך וכי הוא "כמו אח בשבילה", בעל אותה המשיב בניגוד לרצונה, ובאחת הפעמים אף נקט לשם כך בכוח פיזי. במועד אחר, הגיע המשיב לביתה של המתלוננת, כשהוא מצויד בסכין, וביקש להיכנס. לאחר שהמתלוננת קראה למשטרה, הותר למשיב להיכנס אל הבית בלוויית שוטרים, על מנת לקחת משם מסמכים השייכים לו, אולם הוא הוזהר לבל ישוב. למרות זאת, זמן קצר לאחר מכן וכן במועד נוסף, התקשר המשיב אל המתלוננת ואיים עליה כי יפגע בה. יצוין, כי בשנת 2005 הורשע המשיב בגין תקיפת המתלוננת, ונגזר עליו עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהעדר מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב ושל עילה למעצרו, בחן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן) את השאלה האם ניתן להסתפק במקרה דנן בחלופת מעצר, ובסופו של דבר, הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, אין הדבר אפשרי. את החלטתו זו ביסס בית המשפט על חומרתה של עבירת האינוס המיוחסת למשיב; על העובדה כי המשיב מואשם בנוסף בביצוע עבירות נלוות המלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו; ועל כך שלא ניתן לתת אמון במשיב, בהתחשב בכך שחלק מן המיוחס לו בתיק זה בוצע לאחר שנגזר דינו בגין ביצוע עבירה קודמת נגד המתלוננת, וכן בכך שתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו אבחן אותו כאדם המתקשה לשלוט בדחפיו התוקפניים. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. יצוין, כי בהחלטתו, דחה בית המשפט את בקשת בא כוח המשיב כי יוגש תסקיר שירות מבחן עדכני בעניינו, בנימוק כי בעת הכנת התסקיר הקודם, 4 חודשים קודם לכן, לא שיתף המשיב פעולה עם שירות המבחן, כך שלא צמחה מתסקיר זה כל תועלת, וכי ממילא, לא ניתן, להתרשמותו של בית המשפט, לתת אמון במשיב ולשחררו לחלופת מעצר כלשהי.

4.מאז תחילת מעצרו של המשיב ועד היום, חלפו תשעת החודשים המהווים את תקופת המעצר הסטטוטורית לפי סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי. מכאן בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב, המונחת בפניי כעת.

בבקשתה להארכת המעצר נסמכת המדינה על המסוכנות הנשקפת לדידה מן המשיב, נוכח המעשים המיוחסים לו ועובדת הישנותם, וכן נוכח עברו הפלילי, הכולל בנוסף להרשעה בעבירה של תקיפת המתלוננת, הרשעה בעבירות של הסגת גבול וגניבה. כן מציינת היא כי עבירות האיומים המיוחסות למשיב והתעלמותו מאזהרת המשטרה בעבר, מקימות חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט ביחס לעדותה של המתלוננת. בנוסף, עדכנה באת כוח המבקשת כי משפטו של המשיב החל זמן קצר לאחר ההחלטה בדבר מעצרו, אולם בשל עיכובים שונים, ובפרט עיכובים הנובעים מקשיים בהסדרת ייצוגו של המשיב ומכך שחזר בו לאחרונה מהודאתו ומהסדר הטיעון שהושג בעניינו, טרם החל שלב ניהול ההוכחות בתיק. לעת הזו, ציינה היא, קבועים בתיק שני מועדי הוכחות לתאריכים 21.9.06 ו- 15.10.06.

בתגובה, ביקשה באת כוח המשיב כי בטרם יוחלט על הארכת מעצרו של המשיב, יוגש בעניינו תסקיר מטעם שירות מבחן, אשר יבחן את מידת מסוכנותו ואת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. את בקשתה זו, עיגנה הסנגורית בכך שמאז הוגשה נגדו התלונה בתיק זה, פחתה באופן משמעותי המסוכנות הנשקפת ממנו, מה גם שזהו לו מעצרו הראשון, וכן בכך שאף אם יוארך מעצרו כעת, ממילא, יקום צורך בהארכה נוספת של המעצר על ידי בית משפט זה בעוד 3 חודשים, וזאת עוד בטרם יתקיימו הדיונים הקבועים בעניינו בפני בית המשפט המחוזי. בנוסף, הפנתה באת כוח המשיב את תשומת ליבי לעובדה כי בחודש יולי 2005, מספר חודשים לאחר הגשת התלונה נגדו, ביקשה המתלוננת לבטל את התלונה שהגישה, בנימוק כי במשך שנות היכרותה עם המשיב, סייע לה זה רבות, וכי אין היא מעוניינת כי ייגרם לו סבל.

5.חזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, התלבטתי בעניין, ולבסוף החלטתי לקבל את בקשת באת כוח המשיב ולהורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו, חרף התנגדותה של המבקשת לכך. זאת, בעיקר נוכח הקושי הטבוע במצב בו נאשם מוחזק במעצר במשך תשעה חודשים מבלי ששלב ההוכחות במשפטו החל, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, כאשר במצב הדברים הנוכחי, ברור כבר עתה כי ידרשו הארכות נוספות של מעצרו של המשיב, בטרם יחל משפטו, ובוודאי בטרם יסתיים. כן עומדות לנגד עיני נסיבותיו האישיות של המשיב במקרה דנן ויחסיו המורכבים עם המתלוננת, כרקע לאישומים המיוחסים לו, וכן ההשפעות הנטענות של המעצר עליו. בנוסף, הגם שאין מחלוקת כי העבירות המיוחסות למשיב חמורות הן, הרי שחלפו כתשעה חודשים מאז נבחנה מסוכנותו לאחרונה, ויש גם לזכור כי על הארכת מעצר מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי להוות חריג ולא הכלל. כל אלו, הביאו אותי למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן, על מנת שיונח בפניי מכלול הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בבקשה להארכת מעצרו של המשיב, ראוי לקבל את בקשת באת כוחו ולהורות כי תיערך בדיקה מחודשת מטעם שירות המבחן בעניינו.

שירות המבחן יכין, איפוא, תסקיר בעניינו של המשיב, אשר יבחן את מידת מסוכנותו ואת היתכנותה של חלופת מעצר בעניינו, כמו גם את שאלת קיומן של חלופות מעצר ספציפיות. יובהר מעבר לכל ספק, כי אין בהחלטה על הפניית המשיב לתסקיר משום כל הבעת עמדה בדבר מסוכנותו או בדבר האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. עניין זה ייבחן ויוכרע לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן כאמור.

התסקיר יוגש לבית משפט זה עד ליום 14.5.06. בסמוך לאחר מועד זה, ייקבע דיון המשך בבקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב. למען הסר ספק, לעת הזו יישאר המשיב במעצר, עד להחלטה אחרת, כפי שהוריתי בהחלטתי בעניינו מיום 23.4.06.