בש"פ 3216/10 מוראד עותמאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי על חומרת העונש.

1.

המבקש הורשע בהסדר טיעון, לפי הודאתו, בעבירות של הריגה, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד לרכב והחזקת נשק. זאת בגין מעורבותו באירוע אלים שכלל יריות מנשק חם בכפר אבו-גוש, בעקבות קטטה שפרצה שם בין שתי משפחות. כתוצאה מן הירי, נפטר מר נאדיר ג'אבר (להלן: המנוח ). במהלך האירוע הותקף ונחבל חבלות חמורות אדם נוסף מבני-משפחת המנוח. יוער כי בעובדות כתב-האישום המתוקן בהן הודה המבקש, נותרה לכאורה עמימות בשאלה האם המבקש כיוון את היריות אל עבר המנוח. בכתב-האישום המתוקן נאמר כי במהלך האירוע האלים ירו המבקש וקושרים אחרים באקדחים; כי המנוח נפגע מהירי בגבו; וכי בזמן התקיפה ובעת נסיעתם מן הזירה, ירה המבקש באוויר. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי על המבקש יושת עונש של 11 שנות מאסר בפועל. סוגית המאסר על-תנאי והפיצוי למשפחת המנוח הושארה לשיקול-דעת בית-המשפט. ביום 24.9.2009 אימץ בית-המשפט המחוזי בירושלים את הסדר הטיעון וגזר על המערער 11 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על-תנאי; ופיצוי למשפחת המנוח בסך 150,000 ₪ (כב' השופטים סגל, שפירא ונועם).

2.

לאחר מתן גזר-הדין בעניינו של המבקש, הוסיף להתנהל לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים משפטם של יתר הנאשמים בפרשה. תחילה, הורשעו ששה מתוך שבעת הנאשמים האחרים ועונשם נגזר. לאחר מכן הושג הסדר טיעון בין המדינה לנאשם האחרון שנותר, טהה עותמאן (להלן: טהה ). במסגרת הסדר הטיעון הודה טהה בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן – הריגה, החזקת נשק וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. יצוין כי בעובדות כתב האישום המתוקן בעניינו של טהה נאמר כי במהלך האירוע האלים ירו המבקש וקושרים אחרים - ובהם טהה - באקדחים; וכי המנוח נפגע מהירי בגבו. בהסכמה דיונית בין הצדדים הוסכם כי טהה יטען שהירי שביצע היה באוויר בלבד, והמדינה לא תביא ראיות לסתור טענה זו. לא היה הסדר טיעון בין הצדדים לעניין העונש. במסגרת הטיעונים לעונשו של טהה, טענה המאשימה כי לטהה היה חלק בלתי נפרד בהתנפלות האלימה שתוצאתה מוות ופציעה קשה, ולפיכך יש לגזור על טהה עונש דומה לעונשו של המבקש שנדון ל- 11 שנות מאסר בפועל בגין האירוע. סנגורו של טהה טען מנגד כי חלקו של טהה קל יותר מחלקו של המבקש. בית-המשפט המחוזי קיבל עמדה זו, וקבע כי חלקו של המבקש באירוע היה "גדול לאין שיעור". בהתחשב בנסיבותיו של טהה וכן "בהתחשב במדרגות הענישה של כל המעורבים", גזר בית המשפט המחוזי על טהה 6 שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על-תנאי; קנס בסך 4,000 ₪; וכן פיצוי למתלוננים בסך 40,000 ₪ (כב' השופטים צבן, בן-עמי וכרמל). המדינה לא הגישה ערעור על גזר-דין זה.

3.

גזר-דינו של טהה ניתן ביום 22.3.2010. ביום 28.4.2010 הגיש בא-כוח המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על חומרת העונש. בבקשה נטען כי הפער הניכר בין עונש המאסר וגובה הפיצוי שנגזרו על טהה לבין העונש שנגזר על המערער אינו מוצדק בהתחשב בחלקם באירוע, ומוביל לעיוות דין המצדיק את מתן האורכה המבוקשת, על-אף הזמן שחלף מאז מתן גזר-דינו של המבקש. בהחלטתי מיום 12.5.2010 ביקשתי מבא-כוח המבקש להבהיר את פשר השיהוי בהגשת הבקשה שלפניי מרגע היוודע על מתן גזר-דינו של השותף-טהה. בתגובתו המשלימה מיום 20.5.2010, המלווה בתצהיר כדין, הבהיר בא-כוח המבקש כי עם היוודע בכפר על העונש שנגזר על טהה, נדרש זמן להתייעצויות, לייפוי-כוחו של הסנגור ולהשגת החומר הקשור במשפטו של טהה עובר להגשת הבקשה דנן.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. לטענת באת-כוח המשיבה, טהה נדון לפני הרכב שופטים אחר בבית-המשפט המחוזי, לאחר שדינו של המבקש כבר נגזר. לפיכך, גזר-דינו של המבקש עמד לפני הרכב השופטים שדן בעניינו של טהה. בית-המשפט המחוזי היה מודע, אפוא, לעונש שנגזר על המבקש, וקבע כי חלקו של המבקש "גדול לאין שיעור" מחלקו של טהה. לטענת באת-כוח המשיבה, בהתאם לכתב-האישום המתוקן בעניינו של טהה, אשר נערך בשלב שלאחר שמיעת כל הראיות במשפטו, טהה לא נמנה עם הקושרים מראש; הוא לא הגיע למקום יחד עם הקושרים, אלא הגיע למקום בנפרד מהם; ולא נאמר שהוא הצטייד מראש באקדח. כחלק מהסדר הטיעון, הודה טהה כי ירה באוויר בלבד. מנגד, לפי כתב-האישום המתוקן בו הודה המבקש, הוא נמנה עם הקושרים מראש; הצטייד מראש באקדח; הגיע עם הקושרים למקום; ולא נקבע לגביו כי הירי שביצע במהלך האירוע היה באוויר בלבד. בהתחשב בכל אלה, נטען כי אין מקום להארכת מועד שעה שכל הנתונים הרלוונטיים היו לפני הערכאה האחרונה שדנה בפרשה. בהחלטתי מיום 20.5.2010 ביקשתי את תגובתה המשלימה של באת-כוח המשיבה, בין היתר בשים לב לעמדת המאשימה בטיעונים לעונש של השותף-טהה. בתגובתה מיום 24.5.2010 אישרה באת-כוח המשיבה כי בטיעונים לעונשו של טהה טענה באת-כוח המאשימה כי ראוי שהעונש שייגזר על טהה יהיה דומה לעונש שהושת על המבקש, חרף ההבדלים האמורים. עם זאת, נטען כי משנדחתה עמדה זו על-ידי בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו של טהה, אין מקום להארכת מועד להגשת ערעור בעניין עונשו של המבקש. נטען כי ההבדל שנוצר בענישה בין השניים, נעוץ בהבדלים שבהסדרי טיעון שונים.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהובא לעיוני, באתי למסקנה כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. נקודת המוצא קבועה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 לפיו אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור שעניינו חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו. כך במיוחד, מקום בו מוגשת הבקשה להארכת מועד על-ידי נאשם, להבדיל מהמדינה, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. יחד עם זאת, ברור כי מתן אורכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל ותינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת. מבחן זה נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ובקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)).

6.

בנסיבות המקרה דנן, אין ספק כי הבקשה להארכת מועד הוגשה זמן ניכר לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. כאמור, גזר-דינו של המבקש ניתן במעמד הצדדים ביום 24.9.2009. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 28.4.2010, קרי- בחלוף כחצי שנה מהמועד האחרון הקבוע בדין להגשת ההליך. מדובר באיחור משמעותי. עם זאת, המבקש סיפק הסבר לעיכוב בהגשת ההליך. לטענתו, העילה לערער על העונש שהושת עליו לפי הסדר הטיעון לו הסכים בשעתו, התעוררה רק בעקבות מתן גזר-הדין בעניינו של השותף-טהה והפער הניכר שנוצר בעונשיהם. בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובשים לב להשתלשלות העניינים מאז נגזר דינו של המבקש ועד להגשת הבקשה, שוכנעתי כי המדובר בהסבר המקים טעם מספק להארכת מועד.

לא נעלמו מעיניי טענות באת-כוח המשיבה לעניין ההצדקה להבדלים בעונשים שנגזרו על השניים. דא עקא, טענות אלה נוגעות לגופה של המחלוקת בין הצדדים, ואינני רואה להכריע בהן בהליך המקדמי שלפניי. נוכח העובדה כי לפני בית-המשפט המחוזי טענה המאשימה כי ראוי שעונשם של השניים - המבקש וטהה - יהיה דומה; ובהתחשב בכך שהפער בין העונשים שנגזרו על השניים הינו משמעותי - הן מבחינת אורך תקופת המאסר והן מבחינת גובה הפיצוי לנפגעי העבירה; אני סבורה כי אין באיחור בהגשת ההליך כדי למנוע את בירור הערעור לגופו. זאת, בלא לקבוע מסמרות בדבר סיכויי טענותיו הערעוריות של המבקש להתקבל. אוסיף כי בנסיבות העניין שוכנעתי כי ניתן טעם מספק לשיהוי מרגע היוודע על גזר-דינו של טהה ועד להגשת הבקשה שלפניי, נוכח הצורך בהערכות להגשת ההליך ובהשגת החומר הקשור למשפטו של השותף. במצב דברים זה, ראיתי להעדיף את זכותו של המבקש למיצוי הליכי הערעור, על-פני אינטרס המשיבה והציבור בכללותו לסופיות הדיון (ראו והשוו: בש"פ 9864/07 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2007)).

7.

בסיום דברים אלה יובהר כי מתן גזרי-דין מאוחרים של שותפים לעבירה בפרשות בהן מספר נאשמים, לא יהווה בהכרח טעם מספק להארכת מועד להגשת ערעור בפלילים. הדבר ייבחן בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו בהתחשב, בין היתר, במשך האיחור בהגשת ההליך; במשך השיהוי בין מתן גזר-הדין המאוחר לבין הגשת ההליך, וההסבר שהוצג לכך; בסיכוייו הלכאוריים של ההליך נשוא הבקשה להארכת מועד, בשים לב ליחס שבין הנאשמים, חומרת מעשיהם והעונשים שנגזרו באותה פרשה, מידת הפער ביניהם וההסבר האפשרי לפער האמור, ככל שקיים; ויתר נסיבות העניין (ראו והשוו: בש"פ 6806/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.8.2008); בש"פ 5275/08 קסוטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2008)). כאמור, בנסיבות המקרה שלפניי, באתי למסקנה כי מתקיים טעם מספק למתן האורכה המבוקשת, על-מנת שטענותיו הערעוריות של המבקש בעניין עונשו יתבררו לגופן.

9.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המועד להגשת הערעור מוארך עד להגשתו בפועל. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים שיישבו בדין.