בש"פ 5275/08 שי קסוטו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

המבקש הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, יחד עם אחרים, בשורה ארוכה של אישומים על עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, ולפי חוקי מס שונים. המבקש עמד לדין כנאשם 2. יחד עימו הועמד לדין נאשם 1 (אבי גבאי) שהורשע בהיותו ראש ארגון פשיעה ונאשם 3 (משה גבאי) שהורשע כפעיל מרכזי בארגון הפשיעה. המשיבה ניהלה משא ומתן עם המבקש ועם הנאשמים האחרים בפרשה, בניסיון להגיע להסדר טיעון בתיק. במהלך המשא ומתן הציגה המשיבה לבאי כוח הנאשמים עמדתה לפיה במסגרת הסדר טיעון, העונש אותו היא רואה כראוי הוא שבע שנות מאסר לנאשם 1; שש שנות מאסר למבקש; חמש שנות מאסר לנאשם 3.

2.

תחילה נחתם הסדר טיעון עם נאשם 1. בהתאם להסדר הטיעון הסגור, הוא הורשע ונדון לשבע שנות מאסר (ביום 14.12.2006). בסמוך לאחר מכן אושר הסדר הטיעון עם נאשם 3 ובית המשפט גזר עליו חמש שנות מאסר (ביום 25.12.2006). בחלוף כחודש נוסף נערך הסדר טיעון עם המבקש, לפיו יושתו עליו חמש וחצי שנות מאסר בפועל. הסדר הטיעון גובש לאחר קיומו של הליך גישור בבית המשפט המחוזי בירושלים. גזר הדין ניתן ביום 17.1.2007. בעקבות ההסדר עם המבקש הגיש נאשם 1 ערעור לבית משפט זה, בו עתר להפחתה של ששה חודשים מעונשו (ע"פ 845/07). עילת הערעור התבססה על כך שקודם למתן הסכמתו להסדר הטיעון נאמר לו כי המשיבה תעמוד על כך שעונשו של המבקש לא יפחת משש שנים. בדיון בערעורו של נאשם 1 הסכים בא-כוח המשיבה שהעונש יופחת במידת מה. על רקע זה התקבל הערעור במובן זה שהעונש הועמד על 6 שנים ותשעה חודשים (פסק דין מיום 25.10.2007).

3.

בעקבות פסק הדין בעניין נאשם 1 הגיש נאשם 3 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בש"פ 9864/07). בהחלטתי (מיום 20.12.2007) נעתרתי לבקשה, בצייני כי נאשם 3 סיפק הסבר לעיכוב, בכך שהסביר כי עילת הערעור נולדה מבחינתו רק לאחר שהתברר כי חל שינוי בעמדת המשיבה בנוגע לעונשו של נאשם 1, וכי השינוי בעמדת המשיבה הוא התפתחות חדשה ובלתי צפויה מבחינת הנאשם 3. ביום 17.4.2008 קיבל בית המשפט את ערעורו של נאשם 3 במובן זה שעונשו הופחת בשלושה חודשים והועמד על 57 חודש (ע"פ 10869/07).

4.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 12.6.2008. על פי האמור בבקשה, לאחר שלמבקש נודע כי הנאשם 1 הגיש ערעור על גזר הדין פנה בא-כוח המבקש (ביום 26.2.2007) למשיבה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין. התבקשה בו הסכמת המשיבה להארכת מועד להגשת ערעור, אשר יוגש אך ורק במידה ותהיה הקלה בעונשו של נאשם 1, ותוך עשרה ימים מיום מתן החלטה כאמור. מששמע המבקש את עמדת המשיבה ביחס לערעורו של נאשם 1 הוא החליט שלא להגיש ערעור לעת ההיא, משום שסבר – כך נטען – כי סיכויי ערעורו של נאשם 1 נמוכים מאוד. הודעה על כך נמסרה לבאת-כוח המשיבה. המבקש מוסיף וטוען כי לאחר תקופה התברר לו שערעורו של נאשם 1 התקבל ותקופת מאסרו קוצרה בשלושה חודשים. בזמן שהתחבט בשאלה אם ומהיכן לגייס כסף נוסף ויקר לטובת הגשת ערעור הופתע המבקש, לדבריו, לגלות כי גם נאשם 3 הגיש ערעור על גזר הדין ונדהם מכך שערעורו התקבל ועונשו קוצר. בנסיבות אלה, ומשהבין המבקש כי אף סיכויי ערעורו גבוהים, הוא פנה בהזדמנות הראשונה לבאי כוחו לצורך הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. המבקש מדגיש כי הצורך לשמור על יחסיות נאותה בין העונשים שנגזרו על המעורבים בפרשה מחייב את קיצור עונשו של המבקש. נטען כי הותרת העונש על כנו תגרום למבקש עוול של ממש, דבר המעמיד את סיכויי הערעור כגבוהים. המבקש טוען כי שרשרת האירועים שאירעה לאחר שנגזר דינו, במהלכם אף נחשפו נתונים שלא היו ידועים לו בדבר התנהלות המשיבה בעניינו, מחייבת לאפשר לו לערער, במטרה לתקן את עיוות הדין ולהפחית בעונשו.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה סבורה כי העונש שהושת על המבקש במסגרת הסדר הטיעון הוא עונש מאוזן וראוי בנסיבות העניין. ההפחתה המינימאלית בעונשם של נאשמים אחרים בפרשה אינה מצדיקה, לשיטתה של המשיבה, הפחתה בעונשו של המבקש. המשיבה מדגישה כי גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן לפני כשנה וחצי. חלוף תקופה כה ארוכה פוגע בכלל סופיות הדיון הן בעניינו של המבקש והן בעניינם של הנאשמים האחרים. לכל המאוחר "עילת ערעור" מבחינתו של המבקש קמה עת התקבל ערעורו של נאשם 1, אך המבקש לא נקט אז בצעד כלשהו ובחר שלא להגיש ערעור.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה כשנה וחצי לאחר שנגזר דינו של המבקש. גם בהליך פלילי, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). האמור בבקשה אינו יכול להצדיק את השיהוי הממושך בהגשת הערעור. מתוך הבקשה עצמה עולה כי המבקש שקל הגשתו של ערעור כבר שעה שנודע לו על ערעורו של נאשם 1. הוא התחבט בכך פעם נוספת לאחר פסק הדין בערעור של נאשם 1. בסופו של דבר, רק בחלוף שבעה וחצי חודשים נוספים הוא מצא לנכון לפנות בבקשת ארכה, כאשר ביני לביני נדון גם ערעורו של נאשם 3. ככל שהטעם למתן ארכה מבוסס על ההתפתחויות שחלו לאחר שנגזר דינו של המבקש, נוכח הזמן הממושך שחלף מאז נודע למבקש על ההתפתחויות, הבקשה אינה מקימה טעם מניח את הדעת למתן ארכה. יש לזכור כי ככול שמשך האיחור הוא רב יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים. היסוסיו של המבקש להגיש את ההליך במועד, שנבעו מהערכותיו לגבי סיכויי הערעור של נאשם 1, אינם מצדיקים העתרות לבקשה. יתרה מכך, ההתפתחות המשמעותית האחרונה מבחינת המבקש היא קבלת ערעורו של נאשם 1. היא אף הביאה את המבקש לשוב ולשקול הגשת ערעור. חרף זאת, נמנע המבקש מהגשת ההליך משך תקופה נוספת, מבלי שסיפק טעם ממשי להימנעות זו. בנוסף, בבקשה לא הוסבר מדוע נדרשו למבקש חודשיים נוספים מאז ניתן פסק הדין בעניינו של נאשם 3 ועד שהגיש את הבקשה שלפניי. בנסיבות אלה, אני סבורה כי באיזון הכולל בין אינטרס המבקש למצות את הליכי הערעור לבין אינטרס התקינות הדיונית וסופיות הדיון, ידם של אינטרסים האחרונים על העליונה.

הבקשה נדחית.