בש"פ 3283/12 מוחמד כנאעני נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 24.4.2012 (מ"ת 35731-03-11, כב' השופט י' בן-חמו ) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 35709-03-12. הערר מתמקד בשאלה האם טעה בית המשפט כאשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, חרף המלצת התסקיר לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

2.

ביום 21.3.2012 הוגש כתב אישום מאוחד נגד העורר ושלושה נאשמים נוספים. מעובדות כתב האישום עולה כי ארבעת הנאשמים פעלו בצוותא כדי לגנוב לוחיות זיהוי מכלי רכב באזור עפולה, תוך שהם חמושים ברובה, מחסנית ותחמושת. ביתר פירוט, ביום 11.3.2012 נסע העורר יחד עם נאשם 2 ו-3 לכיוון עפולה, כשהם מצוידים בין היתר ברובה, מחסנית ותחמושת. נאשם 4 המתין להם במגרש חניה בעיר. הנאשמים, או מי מהם בידיעת ובהסכמת האחרים, פירקו שתי לוחיות רישוי מרכבים שחנו בסמוך, והרכיבו אחת מהן על כלי הרכב שלהם. לנוכח זאת מיוחסות לעורר ולנאשמים 2 ו-3 עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, וכן ביצוע בצוותא של נשיאת והובלת נשק ותחמושת בלא רשות על פי דין, פירוק חלק מרכב ללא רשות בעליו, וזיוף או טשטוש סימני זיהוי של רכב. לנאשם 4 מיוחסות כל העבירות שפורטו לעיל, למעט העבירות בנשק.

יחד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. המדינה ציינה כי בידהּ ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית של העורר, ובהן דוחות הפעולה של השוטרים אשר עצרו את הנאשמים ותפסו את הנשק ואת לוחיות הרישוי הגנובות. כן הודגש שכנגד העורר מתקיימות שתי עילות מעצר (בהתבסס על חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996): האחת – לנוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית שמקימות העבירות בהן הוא מואשם (לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק), והאחרת – מכוח המסוכנות הכרוכה במעשיו של העורר כשלעצמם (לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק). יצוין כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי בבקשה, ביום 28.3.2012, הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו, וזאת על אף שהוא עצמו הכחיש את העבירות המיוחסות לו.

ביום 19.4.2012, בדיון נוסף בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הוצג תסקיר המעצר של שירות המבחן. מהתסקיר עולה כי העורר לא צפוי להפר את התנאים המגבילים שיוטלו עליו, במידה וישוחרר למעצר בית. הרושם הוא כי המפקחים המוצעים – כולם בני משפחה של העורר – מהווים דמויות משמעותיות, שיכולות להציב בפני העורר גבולות. המלצת התסקיר הייתה לשחרר את העורר למעצר בבית הוריו, או לחלופין למעצר בבית דודיו בכפר סמוך, תוך מתן אפשרות לעורר לצאת לעבודה בלוויית אחד מבני משפחתו.

בהחלטתו מיום 23.4.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת התביעה, תוך שהוא מותח ביקורת על תוכן התסקיר. נקבע כי התסקיר מתייחס באופן מינורי ושטחי לעבירות המיוחסות לעורר, ואיננו מתמודד עם מכלול העובדות והנסיבות שעולות מכתב האישום. הודגש כי בתי המשפט קבעו מדרג למסוכנות בעבירות נשק, וכי "המדרג נגזר מהמטרה לה נועד הנשק. כאשר מחזיקים ומובילים נשק לצורך ביצוע פשע - זהו המדרג הגבוה ביותר, פרט לדרגה הגבוהה ביותר של פגיעה בביטחון המדינה או הציבור". נקבע כי חלופות המעצר המוצעות – אין בהן כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. לנוכח זאת הורה בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפנינו.

3.

העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא בביקורת שמתח על התסקיר, שכן זה כולל בתוכו התייחסות מלאה לכל הסוגיות הרלבנטיות. כן נטען כי העורר לא היה בעל תפקיד מרכזי בהתארגנות ובקשר לביצוע הפשע. בא כוח העורר הצביע על כך שנאשם 4 בתיק העיקרי שוחרר לחלופת מעצר, וכי היה על בית המשפט קמא לקחת זאת בחשבון במסגרת ההחלטה על מעצרו של העורר. בא כוח המדינה טען בפנינו כי בית המשפט קמא איננו מחויב לקבל את המלצות התסקיר. זאת במיוחד מקום שבו התסקיר איננו מעמת את העורר עם נסיבות האירוע, ואיננו נדרש כראוי לשאלת מסוכנותו של העורר.

4.

מן העובדות המפורטות בכתב האישום, אשר מגובות בראיות לכאורה - ולכך מסכימה גם הסנגוריה - עולה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא גבוהה. כך, העורר קשר עם שלושת הנאשמים האחרים קשר לביצוע פשע. תוכניתם של הקושרים לא נותרה "על הנייר", והם יצאו לבצע את זממם תוך שהם חמושים בנשק קטלני ובציוד המתאים. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, עבירות הנשק המיוחסות לעורר יוצרות חזקה של מסוכנות ברף גבוה, וזאת במיוחד לנוכח הנסיבות הקונקרטיות - נשיאת נשק לצורך ביצוע פשע.

אמנם, בא כוח העורר טוען כי חלקו בפרשה איננו דומיננטי ביחס ליתר הנאשמים. אולם מפרטי כתב האישום עולה כי אף העורר נטל לכאורה חלק פעיל במעשי העבירה, וכי הוא היה לכאורה שותף טבעי במעשי העבירה המיוחסים לו. גם אם העורר איננו "הרוח החיה" מאחורי ביצוע הפשעים (ואדגיש כי אינני נדרש לכך ולוּ לכאורה), הרי שהמסוכנות איננה בהכרח נחלת נאשם אחד בלבד בפרשייה שבה מעורבים מספר נאשמים (השוו בש"פ 3236/12 מדינת ישראל נ' גרדוד

(29.4.2012)). בהקשר זה אעיר כי אמנם נאשם 4 שוחרר בהסכמה לחלופת מעצר, אולם אין מקום לגזור גזירה שווה בינו לבין העורר. זאת משום שנאשם 4 מואשם בעבירות שונות, ובפרט – הוא איננו מואשם בעבירות בנשק.

כאמור, תסקיר המעצר ספג מקלחת של צוננים מצד בית המשפט קמא. אינני נדרש כאן לשאלה האם צדק בית המשפט קמא בביקורת שמתח על התסקיר האמור. לצורך הדיון אניח כי התסקיר נערך כראוי, וכי לא נפל בו מתום. אולם גם לאחר הנחה זו – מוסכם וברור על דעת הכול כי בית המשפט איננו כבול להמלצה המופיעה בתסקיר. נהפוך הוא. על בית המשפט – בבואו להחליט על מעצרו של אדם עד לתום ההליכים נגדו - להפעיל שיקול דעת עצמאי, מתוך ראייה רחבה של האינטרסים העומדים על הפרק: טיב המעשה והעושה; מידת הסיכון לשלום הציבור; ביטחונם האישי של נפגעי העבירה; חירות הנאשם; וטיבן של חלופות המעצר הזמינות. בענייננו, נכון הדבר שהתסקיר ממליץ לשחרר את העורר לאחת משתי חלופות המעצר. אולם בית המשפט קמא שקל ובחן את הדברים, וקבע כי אין בחלופות המוצעות כדי לאיין את המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר. ההצעה לפיה העורר ישהה בביתם של בני משפחה, תחת פיקוחם, תוך שהוא יוצא מעת לעת לעבודה - אין בה כדי להפיג את החשש. לפיכך אני סבור כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא. הנושא לכאורה נשק – אף אם המטרה הייתה לבצע עבירות רכוש, ואף אם לא נעשה בנשק שימוש, מקים חזקה לפיה הוא חצה את הגבולות הנורמטיביים. קשה לסתור חזקה זו, ולתת אמון בנאשם מסוג זה לבל יפר את תנאי שחרורו. בבדיקה הפרטנית יותר של המקרה, והיא זו שמחייבת, לא מצאתי מקום לסטות מן הכלל האמור. עולה ספק ממשי האם החלופה שהוצעה בכוחה להשיג את מטרות המעצר. משכך, אין מקום להתערבות של ערכאה זו.

5.

סוף דבר, הערר נדחה.