בש"פ 3326/99 מדינת ישראל נ. יאיר בן יוסף

זו בקשה רביעית להארכת מעצרו של המשיב, יאיר בן יוסף, מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-.

נגד המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירת רצח. לפי כתב האישום, רצח המשיב את אשתו בדקירות סכין ביום 27.4.96.

כתב האישום הוגש ביום 23.5.96. ביום 7.6.96 ניתן צו מעצר עד תום ההליכים בהסכמת הסניגור.

ביום 17.3.97 קבע בית המשפט, על יסוד חוות דעת רפואית שהוגשה לו, כי המשיב אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו "תשוש נפש" וכי חל עליו סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט1969-. באותה החלטה גם הוחלט להפסיק את ההליכים נגד המשיב, לאור הוראות סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, וכן נקבע שהמשיב יוחזק במרכז הפסיכוגריאטרי בשער מנשה.

לאחר שהמשיב שהה במוסד האמור מספר חודשים, הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לחדש את ההליכים נגדו. זאת לפי בקשת הפרקליטות ועל יסוד חוות דעת רפואיות שנערכו על ידי הגורמים המטפלים בו במוסד בשער מנשה. החלטה זו ניתנה ב1.9.98-.

מיד לאחר ההחלטה האחרונה הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה להאריך את מעצרו של המשיב ב90- יום החל מה4.9.98-. בית המשפט נעתר לבקשה בהחלטה מנומקת (מפי כב' השופט חשין). לאחר מכן הוארך המעצר בהסכמה ל90- יום נוספים, החל מה21.12.98- וזאת בהחלטת כב' השופט טירקל מיום 23.11.98. לאחר מכן הוארך המעצר בפעם השלישית ב90- יום נוספים, אף זאת בהסכמה. ההארכה היתה ל90- יום החל מה28.2.99-, בהחלטת כב' השופטת ביניש מיום 22.2.99.

עתה מונחת לפני בקשה רביעית להארכת המעצר ב90- יום. הפעם שינה הסניגור עו"ד פרי את טעמו, ושוב אינו מסכים להארכת המעצר.

עו"ד פרי מדגיש, שעברו שלש שנים מאז המעשה, המשפט לא הסתיים והאיש עדיין במעצר. לדעת הסניגור, בין אם המשיב בצע את המעשה המיוחס לו ובין אם לא בצע אותו, בין אם הוא יכול לעמוד לדין ובין אם לאו, בית הסוהר אינו מקום בשבילו. הוא זקוק לסביבה תומכת במוסד מתאים. אינני מתפלא על כך שהסניגור שינה את טעמו. יש משמעות לנקיפת הזמן מכל הבחינות.

עו"ד פרי הציב בטעוניו גם סימן שאלה לגבי סמכות היועץ המשפטי לממשלה לחדש הליכים לאחר שהופסקו ההליכים על יסוד סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982.

לא אדון בשאלה זו במסגרת הבקשה הזאת. אינני חושב שראוי להכריע בה במסגרת זו. הטענה הזאת יכולה להוות נושא לערעור על פסק הדין. בינתיים הוארך המעצר כבר שלש פעמים (בהחלטת כב' השופט חשין מיום 4.9.98, החלטת כב' השופט טירקל (בהסכמה) מיום 23.11.98 והחלטת כב' השופטת ביניש מיום 22.2.99 (אף זאת בהסכמה)). באף אחד מן השלבים הללו לא נטענה טענה נגד הסמכות לחדש את ההליכים.

השאלה היחידה שאני צריך לשקול היא שאלת האיזון בין הצורך להגן על הצבור ממסוכנותו של המשיב מחד, וזכות המשיב לחירות מאידך. כפי שמציינת באת כוח המדינה בבקשתה, אין סיכוי שהמשפט יסתיים בתוך תקופת ההארכה ויהיה צורך בהארכה נוספת.

בעקרון אני סבור, כי ככל שמתארכת תקופת המעצר כן גובר השיקול של חירותו של אדם שהוא עדיין בחזקת זכאי. במה דברים אמורים - כאשר ניתן להבטיח באופן סביר את שלום הצבור. המקרה דנן הוא מקרה יוצא דופן.

אין מחלוקת על כך, שהמשיב דקר את אשתו בדקירות סכין וכי היא נפטרה מכך, כל זאת על רקע סירובה להתייחד עמו. נראה לי, שעצם המעשה מעיד על מסוכנות רבה.

נושא נוסף שאין לגביו מחלוקת הוא, שמצבו המנטאלי של המשיב אינו תקין. יש ויכוח אם הוא יכול לעמוד לדין אם לאו, אך אין ויכוח שיש לו תופעות המעידות על ליקוי נפשי במידה מסוימת, בין אם הוא מוגדר כ"חולה נפש" או כ"תשוש נפש". בהתחשב עם הליקוי הזה, גם לא ברור עד כמה הוא עוקב אחרי הדיון ובאיזו מידה ניתן לסמוך על התחייבות שלו, אפילו יתחייב לקבל על עצמו הגבלות אם ישוחרר.

בנסיבות אלה אינני רואה אפשרות לשחררו. לכן אני נעתר לבקשה ומאריך את המעצר ב90- יום החל מ28.5.99-.