בש"פ 3481/09 אבי נחשונוב נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי - מרכז (השופטת ז' בוסתן ) מיום 17.3.2009, בתיק עמ"ת 1579-09-09 (במסגרת ת.פ. 4273/08), המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

1.

כנגד העורר וחמישה אחרים הוגש לבית משפט השלום בנתניה (השופטת ח' שניצר-זאגא ) כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לביצוע פשע (החזקת נשק שלא כדין), עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי הנטען בכתב האישום, תוכנית הקשר כללה את העברתו של האקדח באופן הבא: העורר יספק נשק לאביב אבוטבול (להלן: נאשם 1 ). נאשם 1 יעביר את הנשק לעמוס לביא (להלן: נאשם 2 ), או למי מטעמו. נאשם 2 יחזיק בנשק, כאשר כל זאת בידיעתם ובמעורבותם של אבי אורמן (להלן: נאשם 4 ) ואולג קובליוב (להלן: נאשם 6 ). על פי עובדות כתב האישום, נלמד הקשר האמור מתוך 16 שיחות טלפון, שנקלטו בהאזנות סתר בין התאריכים 2.12.2008 ועד 8.12.2008. לטענת המשיבה, העורר והנאשמים האחרים שוחחו ביניהם ברמיזות, תוך ידיעה מלאה כי נושא השיחה הינו העברת אקדח מהעורר לנאשם 1 וממנו לנאשם 2.

2.

בצד הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשתה, פרטה המשיבה את הראיות הלכאוריות להוכחת אשמתם של כלל הנאשמים, וביניהן: השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, תפיסת כלי נשק בקוטר 0.22 בחזקתו של נאשם 1 וכן את דברי העורר בחקירת המשטרה. באשר לעילות המעצר, נטען בבקשה כי נוכח מעשיהם של הנאשמים קיים יסוד סביר לחשש כי יסכנו את בטחונו של אדם או ציבור, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בעניין זה אף צוין עברם הפלילי של הנאשמים, ובעניינו של העורר הוצגה הרשעתו משנת 1997 בגין תקיפה בתנאים מחמירים, פריצה לבנין והיזק לרכוש במזיד. כמו-כן, נטען כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשמים, והעורר ביניהם, יביא לשיבוש הליכי המשפט, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

בהחלטתו מיום 26.1.2009, קיבל בית משפט השלום את בקשת המדינה, וקבע כי נוכח הראיות הנסיבתיות והחפציות שהוצגו בפניו, ולאור חומרת המעשים המיוחסים לנאשמים, הרי שקיימת תשתית ראייתית לכאורית כנדרש

בסעיף 21 לחוק המעצרים. כמו-כן, נקבע כי מתקיימות עילות המעצר עליהן הצביעה המשיבה בבקשתה. עם זאת, קבע בית המשפט כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא בבית אחיו, מחוץ לעיר נתניה, ובכפוף לפקוח וערבויות. על החלטה זו, אשר נתקבלה ללא תסקיר מעצר עדכני, הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי –מרכז (השופט מ' יפרח ). בהחלטתו מיום 27.1.2009, הורה השופט יפרח על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיינתן תסקיר מעצר עדכני בעניינו של העורר.

3.

משהונח לפניו תסקיר המעצר ביום 25.2.2009 קבע בית משפט השלום בנתניה (השופטת ח' שניצר-זאגא ), כי אין בחלופת המעצר בעניינו של העורר כדי להציב לו גבולות ופיקוח הולמים. לפיכך, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הגיש העורר, ביום 5.3.2009, ערר לבית המשפט המחוזי, ובו טען הן לעניין התשתית הראייתית והן לעניין חלופת המעצר. ביום 17.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ז' בוסתן ) את עררו של העורר יחד עם עררו של נאשם 4. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי עיון בתמלילי השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר מלמד כי אכן קיימת התאמה לאמור בכתב האישום. עוד נקבע, כי מרצף השיחות, מהתקדמותן על פני ציר הזמן ומהשימוש במילים, כגון: "הזה", אחד כזה" וכיוצא באלה רמיזות המובנות למשוחחים, מתחזקת ההתאמה בין השיחות שנקלטו לבין המיוחס לעורר בכתב האישום. חיזוק נוסף לקביעה זו מצא בית המשפט המחוזי בהבדל שחל בין השיחות העמומות שעניינן בהעברת הנשק לבין השיחות שעניינן ברכישת רכבים, אז הוזכרו שמות הדגמים באופן ספציפי ומפורש. באשר לטענת העורר, כי אמירתו "קטלני" התייחסה לאבזור הרכב שנאשם 1 ביקש לרכוש ולא לאקדח נשוא כתב האישום, נקבע כי הקשרם של הדברים אינו מלמד על כך. לפיכך, ולאחר שבחן את מלוא חומר החקירה שבפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום בקביעתו, כי קיימות ראיות לכאורה לחלקו של העורר בקשירת הקשר וכי קמה בעניינו עילת מעצר.

בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי מאחר והקשר בין הנאשמים נעשה באמצעות שיחות טלפון, יש ליתן דגש לבחינת חלופת המעצר על פי מידת האמון שניתן לייחס לעורר. בהתייחסו לתסקיר המבחן, ציין בית המשפט המחוזי את קביעת שירות המבחן באשר להתדרדרות העורר מאז החל לעסוק בסחר מכוניות, וכן את חוסר התאמתם של אשת העורר, אחיו ואביו בתור מפקחים המסוגלים להציב בפניו גבולות. בנסיבות אלה, ולאור המסוכנות הנלמדת מכתב האישום ובהעדר חלופת

מעצר ראויה, דחה בית המשפט המחוזי את עררו של העורר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4.

בעררו, מבקש העורר כי אורה על שחרורו לחלופת מעצר, או לחלופין כי אורה לשירות המבחן לבחון חלופות מעצר נוספות. בקשה זו מנמק העורר במספר טעמים. ראשית, טוען העורר כי טעה בית המשפט המחוזי משסמך החלטתו על שיחות הטלפון לבדן, עת קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית. העורר מוסיף וטוען, כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את המילה "קטלני", היות ומילה זו שגורה בסלנג העממי עבור תיאור רמת הפאר של כלי רכב. לאור פרשנות מוצעת זו, טוען העורר כי השיחות בינו לבין נאשם 1 התייחסו כולן, אך ורק, לשתי עסקאות רכב: אחת שהתבטלה ואחת שעתידה היתה לצאת לפועל ועניינה רכישת רכב מדגם סובארו B4 . שנית, טוען העורר כי חלק מאמרותיו בחקירה הוצאו מהקשרן, וכי למעט נאשם 1 אין הוא מכיר את יתר הנאשמים. שלישית, מלין העורר על התייחסותו הכללית של בית המשפט המחוזי לעברו הפלילי, כאילו הוא ויתר הנאשמים היו כמקשה אחת.

בכל הקשור לחלופת המעצר, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס לו מסוכנות, שעה שכתב האישום מייחס לו תפקיד של שליח בלבד. כמו-כן, תוקף העורר את מסקנות תסקיר המבחן וטוען כי שלילת חלופות המעצר נעשתה בשרירות וללא כל בדיקה מעמיקה. בעניין זה, מציין העורר את נסיבותיו האישיות, את היותו אב צעיר לשלושה ילדים וכן את חלוף הזמן מאז הרשעתו בשנת 1997.

5.

ביום 30.4.2009 התקיים בפניי דיון בעניינו של העורר. בדיון, חזרה באת-כוח העורר על עיקרי הטיעונים בערר, תוך שהיא מדגישה את פרשנותו השגויה של בית המשפט המחוזי באשר למשמעות המילה "קטלני". לדידה, אין לקבל את הפרשנות, לפיה השאלה "רוצה את זה קטלני?" מתייחסת לנשק, שכן כל אקדח הוא, מטבעו, קטלני. כמו-כן, נטען כי העורר אינו מכיר ואינו קשור למי הנאשמים, פרט לנאשם 1, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שישנה תשתית ראייתית לכאורית לחלקו בקשירת הקשר. לבסוף, הוסיפה באת-כוח העורר וטענה כי המלצות שירות המבחן אינן מבוססות דיין.

מנגד, הציג בא-כוח המשיבה את השיחות שקיים העורר עם נאשם 1 ואת השיחות שניהל במקביל נאשם 1 עם נאשם 2. לדעת בא-כוח המשיבה, חיבורן של השיחות מיום 7.12.2008 מלמד על הקשר בין העורר, כמי שנדרש להעביר את האקדח לידי נאשם 1 בשעה 20:00, לבין הבטחתו של נאשם 1 לנאשם 2, כי במהלך היום הוא אמור לקבל "אפס 22". כמו-כן, נטען על ידי בא-כוח המשיבה כי ההסברים שהציג העורר במהלך חקירתו, באשר לתוכן השיחות ומשמעותן, אינם מספקים. עוד טען בא-כוח המשיבה, כי אין בהתייחסותו של בית המשפט המחוזי לשאלת פרשנות המילה "קטלני" כדי לכרסם בתשתית הראייתית. בסיום טיעוניו, הגיש בא-כוח המשיבה את תיק החקירה. באופן דומה, עשתה כן גם באת-כוח העורר.

דיון והכרעה

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. השאלה הראשונה השנויה במחלוקת עניינה בעוצמת התשתית הראייתית העומדת לחובת העורר. הלכה היא, כי בבוא בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה, עליו לבחון האם בחומר החקירה בכללותו טמון סיכוי סביר כי תצמחנה בסוף המשפט ראיות שתבססנה את אשמתו של הנאשם (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148-149). לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, ובשים לב לשיחות שבין העורר לנאשם 1 ובין נאשם 1 לנאשם 2, שוכנעתי כי הונחה התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

7.

מסקנה זו נתמכת מצירופן של השיחות בין העורר לנאשם 1 ומסמיכותן לשיחות שבין נאשם 2 לנאשם 1, כפי שיפורט להלן. בתאריך 7.12.2008, בשעה 13:25, התקשר נאשם 2 לנאשם 1. בשיחתם פנה נאשם 1 אל נאשם 2: "הביאו לי משהו...בדקתי אותו בדקה ה-90. בקיצור הדבר לא טוב, היום היו צריכים להביא 22, זה טוב לך אפס 22?". נאשם 2 השיב בחיוב. נאשם 1 המשיך ושאל: "היום אני מקבל אחי. אז זה ייקח בחשבון שמישהו צריך לצאת לבוא לפה, בסדר?". בתגובה, שאל נאשם 2: "באיזה שעה בערך?", ונאשם 1 השיב לו: "אני מאמין לקראת 8, 9 ככה, לא לפני". זמן קצר לאחר מכן, בשעה 14:49, התקשר נאשם 1 לעורר וביקש ממנו: "אוקי..., בסדר, דחוף...את זה". במהלך שלוש השעות שלאחר מכן קיימו נאשם 1 והעורר עוד שתי שיחות, ובסופן שלח נאשם 1 הודעת טקסט לעורר הקובעת: "זה יהיה ב-8". בשיחה מאוחרת יותר, בשעה 19:07, עדכן העורר את נאשם 1: "אני מחכה לו. איך שהוא בא אני ישר בא אליך", ובהמשך אף שאל אותו: "אתה רוצה אותו קטלני?". שאלה זו חזרה על עצמה פעמיים עד שנאשם 1 השיב עליה בחיוב. בשיחה נוספת ביניהם, בשעה 20:41, מסביר נאשם 1 לעורר את חשיבות הגעתו בזמן, שכן: "יש לי חבר ש...צריך לבוא מרחובות בשביל זה".

מן האמור בשיחות אלה, ובשיחות נוספות אחרות, עולה כי ישנן די ראיות, לכאורה, על מנת לקשור את העורר להזמנת האקדח ולהעברתו, כפי שזו מתוארת בכתב האישום. באשר לטענה כי העורר מכיר רק את נאשם 1, ולא את הנאשמים האחרים, הרי שאין בטענה, לכשעצמה, כדי לשלול את חלקו בתוכנית הפעולה. טבען של פעולות, מסוג הפעולות המיוחסות לעורר ולנאשמים האחרים, להתבצע תחת מעטה של חשאיות ומידור. כך בדרך כלל, וכך בענייננו. שיחות הטלפון המתוארות בכתב האישום מלמדות על כך שהנאשמים נוהגים שלא להזכיר את שמותיהם של צדדים שלישיים, לא כל שכן, את מושא שיחתם ומטרתה.

8.

אישוש נוסף לחלקו של העורר בקשירת הקשר ניתן למצוא גם בשונות בה התבטא בשיחותיו עם נאשם 1. בשיחתם אודות רכישת הרכב, מיום 7.2.2009 בשעה 19:07, ניתן להיווכח כי השניים משוחחים בלשון ברורה ומפורשת. כך למשל מוזכרים שמות דגמי הרכב "קרייזלר דודג'" ו"נייטרו", צבעו של הרכב ומחירו. פירוט זה יוצא דופן בהיותו חד פעמי ביחס לשאר השיחות ביניהם מאותו היום. בשיחותיהם האחרות, ואף בחלקה הראשון של אותה שיחה משעה 19:07, ניכר כי העורר ונאשם 1 נקטו במשנה זהירות, תוך שימוש בלשון עמומה ומרומזת.

מקום בו לא השכילו העורר ויתר הנאשמים לנקוט במשנה זהירות, ניתן להיווכח כי רמיזותיהם מתיישבות יותר עם תכנונה של עסקה להעברת אקדח מאשר עם תכנונה של עסקה תמימה לממכר רכב. בשיחה שנערכה בין נאשם 2 לנאשם 1, ביום 7.12.2008 בשעה 22:50, מסביר נאשם 1 לנאשם 2: "הוא עוד לא התקשר אלי, חכה שניה אני אתקשר אליו מהקו השני", ובהמשך מציין כי: "יש לי, האמת יש לי פה...זה, אחד תשע, אבל אני חייב שיהיה לי פה משהו". לאחר שנאשם 2 הביע את מורת רוחו מהעיכוב, מסביר לו נאשם 1: "אם אני אביא לו את זה, מתי יוכל להחזיר לי את זה? כי אני לא רוצה להישאר בלי כלום אחי, יש לי אחד חדש, מפחיד". הקשרם של הדברים וצירופם של התיאורים מלמד, לכאורה, על התאמה בין המינוחים "קטלני" ו"מפחיד" לבין ההבדלים בין "אפס 22" ל"תשע", מילים המתארות סוגי אקדח שונים. התאמה זו מהווה גם היא ראיה, לכאורה, לקיומה של עסקה להעברת נשק.

9.

באשר לעילת המעצר, הרי שנוכח סוג העבירה, נסיבות ביצועה והמסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום, מתקיימת בעניינו של העורר המסוכנות האמורה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, כמו גם החשש לשיבוש מהלכי משפט, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בבוא בית המשפט לקבוע קיומה של מסוכנות כאמור שומה עליו לבחון את המעשים המיוחסים בכתב האישום גם בהקשרם הרחב. בחינה שכזו ראוי לה שתכלול, הן את בדיקת מסוכנותו של הנאשם הבודד והן את בדיקת מסוכנתו ביחס לקשריו העבריינים במובנם הרחב (ראו והשוו: בש"פ 4275/03 מדינת ישראל נ' קקון ואח' , (לא פורסם, 22.5.2003). בעניינו, מיוחסת לעורר קשירת קשר לביצוע פשע, במטרה להעביר כלי נשק חם לידיהם של הנאשמים 1 ו-2. משכך, ונוכח היותו חוליה בשרשרת עבריינית גדולה יותר, גדלה מסוכנתו. זאת ועוד. גם שיטתיות הפעולה והתחכום בביצוע העבירה המיוחסת לעורר מהווה אינדיקציה למסוכנותו ולחשש לשיבוש הליכי המשפט המתנהלים בעניינו, ואף בעניינם של הנאשמים האחרים.

10.

השאלה היחידה שנותרה להכרעה היא היתכנותה של חלופת מעצר. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, יש לבחון היתכנות זו ביחס למידת האמון הבסיסית שיש לתת בעורר. בעניין זה, ביקש העורר כי נורה על שחרורו למעצר בית תחת השגחת אשתו, אחיו או אביו. בכל הקשור לבת זוגו של העורר, אין בידי לקבל את התזה, לפיה בת זוגו תהא מסוגלת לפקח על העורר ולהסגירו, אם יהיה בכך צורך. גישה זו אינה ישימה בעיני. היא אף אינה רצויה.

באשר לשחרור העורר להשגחת יתר בני משפחתו, הרי שיש לבחון את יכולתם למלא את התפקיד האמור אל מול חומרת וסוג המעשים המיוחסים לעורר. בענייננו, מיוחסת לעורר עבירה של קשירת קשר להעברת אקדח. כתב האישום מתאר דפוס פעולה הכולל, ברובו, שיחות טלפון בין העורר לנאשם 1. מטבע הדברים, שיחות המבוצעות באמצעות טלפון, לא כל שכל באמצעות טלפון נייד, אפשריות הן בכל מקום ובכל עת. עובדה זו מטילה נטל משמעותי על המבקשים לפקח על העורר. לא שוכנעתי כי יש בידי בני משפחת העורר להרים נטל זה. חיזוק לכך נמצא גם בתסקיר המבחן, אשר קובע כי אין ביכולתם של בני משפחת העורר לתת מענה פיקוחי מארגן ומציב גבולות.

על יסוד כל אלה, ולאור המסוכנות הנלמדת מכתב האישום ובהעדר חלופת מעצר ראויה, מצאתי כי דין הערר להידחות.